הספר הזה הוא פרי פגישות של מקסים גורקי עם לב טולסטוי, כאשר שני הסופרים שהו בחצי האי קרים בסוף שנת 1901 עד תחילת תחילת שנת 1902, ודיברו על הכול – על ספרות וסופרים, על נשים וגברים, על חברה ומדינה, על עצמם ועל אלוהים.
כותב גורקי: "הספר הזה הוא מעשה טלאים שהורכב מרשימות מקוטעות שרשמתי כשהתגוררתי באוֹלֵאיז, בזמן שלב ניקוֹלָיֵיביץ גר בגַספּרָה, תחילה – כשהוא סובל ממחלה קשה, אחר כך – לאחר שהתגבר על מחלתו. סברתי שהרשימות האלה, שנכתבו כלאחר יד על פיסות נייר שונות, אבדו, אך לא מזמן מצאתי כמה מהן. כמו כן, נכלל כאן המכתב הלא גמור שכתבתי תחת רושם בריחתו של לב ניקולייביץ מיאסְנָיָה פּוֹליאָנָה ומותו. אני מדפיס את המכתב בלי לתקן בו ולו מילה אחת, כפי שהוא נכתב אז. ואיני מסיים אותו: מסיבה כלשהי אי אפשר לעשות זאת"
היחסים בין מקסים גורקי ללב טולסטוי הם מן המורכבים ביותר בתולדות הספרות הרוסית. גורקי הצעיר העריץ את טולסטוי, אשר התייחס לידידו הצעיר ותלמידו המובהק בנימה של לגלוג אך גם בקנאה סמויה ועדיין נראית לעין. גורקי הצעיר הגיב מצדו בהערות נוקבות, אך תמיד תוך שמירה על כבודו של מורו ורבו. המפגש בין טולסטוי, המטיף לאמונה דתית טהורה ולאי-אלימות, ובין גורקי, הסופר הצעיר הזועם, המורד והמתקומם, יוצר טקסט מרתק שמוסיף עומק לדמויותיהם של שני גדולי הספרות הללו ולעצם האפשרות לקיים מפגש פורה ומפרה בין שתי השקפות עולם.
גלוי לעין שהמחשבה המכרסמת בליבו לעיתים תכופות יותר ממחשבות אחרות, היא מחשבה על אלוהים. לפעמים נדמה שזו אף אינה מחשבה, אלא התנגדות דרוכה למשהו שהוא חש שרובץ מעליו. הוא מדבר על כך פחות ממה שהיה רוצה, אבל חושב – תמיד. ספק רב אם זה מסממני הזִקנה, צפיית המוות המתקרב – לא, סבורני שסיבת הדבר היא גאווה אנושית יפה עד מאוד. וגם קמצוץ של עלבון, כי אם אתה לב טולסטוי, עלבון גדול הוא לבטל את רצונך בפני סטרפטוקוקוס כלשהו. אילו היה חוקר טבע, היה מגיע כמובן לסברות גאוניות, מגלה תגליות גדולות.
