תיאור נדיר של התפתחות אינטלקטואלית, של חיי מחשבה, ומבוא מעולה לתורת הפסיכואנליזה בספר המביא את חיבורו האוטוביוגרפי של זיגמונד פרויד מ-1925 ואת אחרית הדבר שהוסיף לו ב-1935, ארבע שנים לפני מותו.
"כל מה שאני מבקש מהעולם הוא שיניח לי בשקט ויקדיש במקום זאת את כל תשומת לבו לפסיכואנליזה", כתב פרויד.
באחרית הדבר מאירת העיניים ומרחיבת הדעת לספר כותב גדעון לב:
"הטקסט אכן מלמד מעט מאוד על ענייניו האישיים של פרויד. במקום זאת הוא מציע תיאור נדיר של התפתחות אינטלקטואלית, של חיי מחשבה, ומבוא מעולה לתורת הפסיכואנליזה. ואולי כך ראה פרויד את עצמו – רעיונותיו היו עבורו הביטוי המזוקק של היותו, יותר מאשר ציונים היסטוריים. האירועים רבי החשיבות ביותר בחייו הם תגליות קליניות, ולא אירועים חיצוניים.
"אצל פרויד, הנפש הפרטית והמאמץ התאורטי להתקרב להבנתה התאחדו אולי יותר מאשר אצל כל אדם אחר בהיסטוריה, וטקסט זה הוא עדות יוצאת דופן לכך. [...] ב-1935, ארבע שנים לפני מותו, כתב פרויד באחרית הדבר שהוסיף: 'הצגת עצמי מראה עד כמה הפסיכואנליזה הופכת להיות תוכן חיי ומניחה בצדק שדבר מכל מה שאירע לי אישית אינו מצדיק התעניינות, מלבד מיחסיי אל המדע'."
נולדתי ב־6 במאי 1856 בפרייבורג, עיירה קטנה במורביה, כיום צ'כוסלובקיה. הוריי היו יהודים ואף אני נותרתי יהודי. ככל הידוע לי על בני משפחתו של אבי, הם התגוררו זמן רב בעיר קלן שעל שפת נהר הריין. הגזֵרות שנגזרו על היהודים במאות הארבע עשרה והחמש עשרה אילצו אותם להימלט על נפשם מזרחה ובמהלך המאה התשע עשרה הם היגרו שוב מליטא דרך גליציה לאוסטריה הגרמנית.
כשמלאו לי ארבע שנים הגעתי לווינה וכאן למדתי והשלמתי את לימודיי. במהלך שבע שנות לימודיי בגימנסיה הייתי התלמיד המצטיין בכיתה. נהניתי ממעמד מיוחד וכמעט תמיד הייתי פטור מבחינות. אף שחיינו חיי דוחק אבי התעקש על כך שבכל הנוגע לבחירת מקצוע אלך בעקבות רצוני ונטיות ליבי.
מעולם לא חשתי עניין מיוחד בעיסוקו של רופא ובמעמדו, לא בימי נעוריי וגם לא מאוחר יותר. מה שמשך את ליבי וריגש אותי יותר הייתה התשוקה לדעת, שכוּונה לענייניהם של בני אנוש יותר מאשר לאובייקטים שבטבע. באותה עת גם לא הערכתי עדיין את חשיבותה של התבוננות כאחד האמצעים הטובים ביותר לסיפוק תשוקתי זו.
