על החלום

בתקופות שרשאים אנו לכנותן קדם־מדעיות לא נקלעו בני האדם למבוכה בבואם להסביר את החלום. כאשר הקיצו ונזכרו בחלום, הוא נחשב בעיניהם כמסר מיטיב או עוין של כוחות נעלים, שטניים או אלוהיים. עם פריחתן של צורות החשיבה המדעיות על אודות הטבע התחלפה כל המיתולוגיה המחוכמת הזו בפסיכולוגיה, וכיום רק מיעוט מבוטל מבין המשכילים מטיל ספק בהיות החלום הישג נפשי עצמאי של החולם.
אולם מאז דחייתה של ההיפותזה המיתולוגית, הפך החלום לטעון הסבר. תנאי היווצרותו, זיקתו אל חיי הנפש במצב הערות, תלותו בגירויים הנדחקים בעת השינה אל סף התפיסה החושית, המוזרויות הרבות של תכניו המרתיעות את החשיבה העֵרה, אי־התואַם בין דימוייו הוויזואליים לבין האָפקטים שהוצמדו אליהם, ולבסוף טבעו החטוף של החלום, האופן שבו המחשבה העֵרה מסיטה אותו הצִדה כמשהו מוזר, משחיתה ואף מוחקת אותו מן הזיכרון — כל הבעיות האלה ובעיות נוספות דורשות פתרונות מזה מאות בשנים, אך טרם זכו לפתרון מספק.