תרבות, דת ויהדות

זיגמונד פרויד לא רק חקר את נפשו של הפרט אלא גם את נפש האנושות והקבוצה הקהילתית. לצד היצירות המוכרות יותר, כמו "טוטם וטאבו", "תרבות בלא נחת", "פסיכולוגיה של ההמון", "עתידה של אשליה", פרויד חיבר עוד עשרות חיבורים קצרים ומדהימים, אשר כמו לווינים חגים סביב החיבורים הגדולים ומעמיקים את הבנתנו אותם. בספר זה קובצו כל המאמרים על תרבות, דת ויהדות שעדיין לא תורגמו לעברית.

הקורא העברי ימצא כאן עניין מיוחד בהערותיו האישיות ביחס ליהדות: "מה שקשר אותי ליהדות – אני מודה באשמה – לא הייתה האמונה, גם לא הגאווה הלאומית, שכן מעולם לא הייתי דתי, אני התחנכתי בלי דת". פרויד אינו כפוף בהכרח לזהות הלאומית או הדתית אך תופס את עצמו כשותף לזיכרון היהודי ולמצוקה הנגרמת בשל האנטישמיות ההולכת ומחריפה בשנותיו האחרונות. כמו כן, במאמרים קצרים אלה פרויד רואה הזדמנות נוספת לחדד את משנתו על האדיפליות ועל יחסו המסובך של האדם עם מיניותו.

בין המאמרים הבולטים בספר:
• מחשבות לעת מלחמה ומוות
• הטאבו על הבתולים
• על נוירוזת שטן במאה ה-17
• שקיעתו של התסביך האדיפלי
• לכבוד הפתיחה של האוניברסיטה העברית
• נאום בפני חברי אגודת "בני ברית"
• הפרעת זיכרון על האקרופוליס