ימיו האחרונים של סטפן צווייג

"זה מה שספרו של לורן סקסיק דורש מן הקורא לעשות", כתב עילאי ראונר בהארץ על ימיו האחרונים של סטפן צווייג. "לשאול מהו הרגע שבו מסכת הייסורים של האיוולת ההיסטורית עלולה לשבור את הרצון לחיות. מתחת למכבש של חוסר הצדק המשווע, הרדיפה הפוליטית, ההשפלה והגלות, מתי מתחיל הארס של החץ לפעול את פעולתו הקטלנית, להרוות את דם הגוף במתת-המוות שלו?"

מה גרם לשטפן צוויג להתאבד כשהוא בשיא תהילתו, ולשכנע את אשתו הצעירה להצטרף אליו? מדוע עשה זאת דווקא אחרי שהגיע למקום מבטחים בברזיל, מקץ נדודים ארוכים בחיפוש אחר מפלט מהאסון שהמיטה עליו מולדתו, אוסטריה? דרך תודעותיהם של צווייג ואשתו לוטה, מתאר הסופר הצרפתי – בשילוב מוצהר בין היסטוריה לדמיון – את הדרמה של החודשים האחרונים בחיי הזוג. הידיעות על המתרחש באירופה רודפות אותם עד לביתם החדש בברזיל, ועמן הגעגועים ליקיריהם ולידידי הסופר החיים והמתים, כאשר ברקע מרחפת כל העת קנאתה של לוטה בפרידריקה, האישה הראשונה והנאהבת תמיד של צוויג.

ימיו האחרונים של סטפן צווייג הוא סיפור של אהבה, ייאוש וגם יצירה: דווקא מתוך המשבר הנפשי העמוק מסיים צווייג בקדחתנות את כתיבת יצירת המופת שלו, העולם של אתמול, צוואתו הרוחנית המספרת על אירופה שהייתה ושנחרבה.