אמי, שלא הכרנו

אישה יושבת ופניה אל הים. 

במרפסת הקומה השלישית במעון האוסמן, במוֹן־בּוֹרוֹן שבמעלה האזור החולש על ניס, מצחיית שחקן גולף משנות הארבעים מכסה את מצחה, עדשות משקפיה עבות וכהות מעט, צעיף ורדרד מסוכך על כתפיה, חפץ מלבני קטן בידיה, שם, שקועה בכיסא הגלגלים שלה, היא מתבוננת בים. קוראים לה נֶטְקָה, שם פרטי שאביה, אותו לא הכירה, העניק לה. בהתחלה כינו אותה כנראה נטושקה ולאחר מכן, נֶטְקָה. בעלה, אבי, קרא לה נֶטְקָה. אנחנו קראנו לה אימא והנכדים קוראים לה ממיקה. נֶטְקָה, נטושקה, ממיקה, יש משהו סלאבי בשמות הללו, שגון קולם צלול, ואין בכך פלא. חמישים אחוזים של דם פולני זורמים בעורקיה. יידרש לי זמן רב לזהות את פולין, לתור אחר עקבות האב האלמוני, לשחזר את חצייתה את אירופה, לדמות את ילדת המזוודה, להגדירה כמי שנטשוה. היא הייתה ועודנה אִמי... "אימא קטנה שלי".