החיים האמיתיים

בבית היו ארבעה חדרים: החדר שלי, החדר של אחי הקטן ז'יל, החדר של הוריי וזה של הפגרים. צְבאים קטנים, חזירי בר, איילים. וגם ראשי אנטילופות, מכל המינים והגדלים, דַלגָנים, אימפָּלות, גְנוּ, רְאמים, קוֹבּוּסים... כמה זברות גדומות. על במה עמד אריה שלם, הניבים שלו מהודקים סביב צוואר של איילה קטנה.

ובאחת הפינות, הצבוֹע.

מפוחלץ ככל שהיה, הוא חי, לא היה לי ספק בזה, והתענג על האימה שעורר בכל מבט שהצטלב במבטו. על הקירות היו תלויים תצלומים ממוסגרים של אבא עם הרובה ביד, מעל חיות מתות. הוא הצטלם תמיד באותה תנוחה: רגל אחת על החיה, אגרוף אחד על המותן, והיד השנייה מנופפת בנשק לאות ניצחון, מה שרק גרם לו לדמות לחייל מיליציה שיכור מאדרנלין של הטֶבח מאשר לאב משפחה.

גולת הכותרת של האוסף שלו, פסגת גאוותו, הייתה חט של פיל. ערב אחד שמעתי אותו מספר לאימא שהקושי הכי גדול לא היה להרוג את הפיל. ממש לא. להרוג את החיה היה פשוט כמו לירות בפרה במסדרון המטרו. הקושי האמיתי היה ליצור קשר עם הציידים הלא־חוקיים ולהתחמק מהשגחתם של פקחי הציד. ואז לעקור את החטים מהפגר החם עדיין. זה היה בית מטבחיים ממש. כל זה עלה לו לא מעט כסף. אני חושבת שזו הסיבה שהוא היה כל כך גאה בשלל שלו. זה היה עד כדי כך יקר, להרוג פיל, שהוא נאלץ להתחלק בהוצאות עם עוד מישהו. כל אחד מהם יצא משם עם חט אחד.

אהבתי ללטף את חט השנהב. הוא היה נעים למגע וגדול. אבל הייתי צריכה לעשות את זה בלי שאבא יראה. הוא אסר עלינו להיכנס לחדר הפגרים.