לאחר שבני משפחתו מאסו בסיפוריו, מתיישב אוּרבֶּה מרטין ומעלה על הכתב אירועים מכוננים משנות ילדותו ומהתקופה שבה שירת בחזית כחייל במלחמת העולם הראשונה. חודשים ספורים לפני מותו הוא מפקיד את המחברות בידי נכדו, סטפן הֶרטמַנס, סופר פלמי ידוע. לאחר זמן הרטמנס מתמסר למשימה ומגולל בקולו שלו את סיפורו של הסב.
מי היה אורבה באמת ועל מי רצה לכתוב? ישנו אורבה הילד, בנם של אישה משכילה וגאה וצייר כנסיות חולני ואביון; אורבה הנער, שניצל בעור שיניו ממוות בבית מלאכה; והחייל ששכב בשוחות, נפצע שלוש פעמים וחזר בכל פעם לשדה הקרב. ומה על אורבה הגבר, שנשא לאישה את אחותה הגדולה של אהבת חייו והוא רדוף זיכרונות מאַכּלים מתקופת המלחמה וחלומות שלא התממשו לבטא את כישרונו האמנותי?
מלחמה וטרפנטין, יצירתו ההיברידית והמאלפת של הסופר הבלגי סטפן הֶרטמַנס, הוא תיאור יוצא מגדר הרגיל של אדם מן השורה ושל תקופה סוערת ואכזרית, שבמהלכה שינתה אירופה את פניה.
הזיכרון המוקדם ביותר שיש לי מסבא הוא מחוף הים באוסטנדה - גבר בן שישים ושש בחליפה הדורה בצבע כחול־חצות, שחפר בור רדוד בעזרת כף החפירה התכולה של נכדו ועתה הוא מהדק את תלולית החול שערם כדי שהוא ואשתו יוכלו לשבת עליה בנוחות־מה. את סוללת החול שבגבם הגביה מעט להגנה מפני רוחות אוגוסט, שנשבו על קו הגלים הנסוג ואל הים תחת ענני נוצה גבוהים. הם חלצו נעליים, הורידו גרביים ותחבו את בהונותיהם בהנאה בחול הקריר והלח - פעילות שבגיל שש נראתה לי קלת דעת בשביל הזוג הזה הלבוש תמיד שחור, אפור או כחול כהה. למרות חום היום וחוף הים השאיר סבא את מגבעת הבורסלינו על ראשו הכמעט קירח. הוא לבש חולצה לבנה בוהקת וענב את עניבת הפרפר השחורה שלו, הגדולה ממרבית העניבות ולה שתי כנפות תלויות, כך שממרחק נדמה כי קשר לצווארו צללית של מלאך שחור בעל כנפיים פרושות. אימי תפרה לו את העניבות המיוחדות הללו על פי הוראותיו. בכל ימי חיי לא ראיתי אותו בלי עניבה מעין זו, בעלת שתי כנפות מתנפנפות כמו במעיל פראק. ודאי היו לו עשרות כאלה, אחת מהן תחובה פה איפשהו בין ספריי, שריד מזמנים רחוקים, אבודים.
