אחת-עשרה שעות

לא, אומרת הבחורה, היא לא מוכנה להתחבר למוניטור. בתוכנית הלידה שלה כתוב ״לא״ לניטור במוניטור. הצעירות האלה, עם תוכניות הלידה שלהן, חושבת פְרַנְקְלַיין בינה לבינה כאילו אפשר באמת לתכנן משהו שקשור בלידה. היא חושבת במושגים של בחורה צעירה, למרות שקראה בטופס הקבלה שלוֹר טננבאום בת שלושים ואחת - כלומר, מבוגרת ממנה בשנה. לבנה, ילידת מתישהו ביולי, עובדת במחלקת החינוך של עיריית ניו יורק. בפעם הראשונה הגתה פרנקליין את שמה של הבחורה באופן שגוי - היא קראה לה ״לורי״ והבחורה תיקנה אותה, אמרה שיש בשם רק הברה אחת. לוֹר. למה בחורה צעירה ולא אישה? היא הגיעה לכאן בגפה קצת אחרי תשע בבוקר, סוחבת תיק־צד שהטה את משקל גופה הגבוה לצד אחד. לא היה אתה שום גבר, לא אמא ולא חברה (אם כי היא עונדת טבעת על אצבע הטבעת בידה השמאלית: חישוק כסוף). לא היה אתה אף אחד, שזה עניין נדיר ביותר: אפילו לנרקומניות חסרות הבית יש לפעמים גבר או חברה שבאים אתן; אפילו לזונות יש חברות שמביאות אותן. אלא שלור טננבאום לא נראית כמו נרקומנית או זונה. היא לובשת בגדים נקיים, מכנסי טרנינג וחולצת כפתורים; הליכתה מרגע שהניחה את תיק־הצד הייתה יציבה, אפילו חיננית; ובדלפק הקבלה הציגה כרטיס ביטוח רפואי.