הגשר (ביל קוניגסברג)

אני יכול לקבל את הרגע הזה לעצמי, בבקשה?
המחשבה הזאת צורבת בנפשו של ארון בורוף כשנערה מתייפחת חולפת על פניו. היא מפרה את הבידוד שלו כשהוא מביט בנהר ההדסון הגלי מצדו הדרומי של גשר ג'ורג' וושינגטון.
הוא חש בנוכחותה באותה עוצמה שחש את מדרכת הבטון נרעדת מתחתיו. הוא מעיף מבט ימינה וצופה בה הולכת בראש מורכן לכיוון ניו ג'רזי. ואז, במרחק של כמאה מטרים ממנו, היא עוצרת, מתקרבת למעקה ועומדת שם, מביטה בחלל הריק שמתחתיה, בדיוק כמוהו.
הוא מסתובב ובוחן אותה. קשה לראות פרטים מהמרחק הזה. היא נמוכה, עם שיער שחור ארוך. שבורה, בלי ספק. האם היא כאן מאותה סיבה? כנראה.
הוא תוהה: מצבו של מי מהם גרוע יותר? בטנו מתהפכת. מצבה, כמובן. אני כזה פחדן עלוב שאני אפילו לא מסוגל לגמור עם החיים שלי. ישכחו אותי כי המחשבה עלי מביכה מדי. אני כישלון מכל בחינה ובטח גם לא אצליח להתאבד כמו שצריך.