סיפור עם גרעין מוצק של אמת היסטורית ושל אמת אנושית, המסופר ביכולתו המעוררת השתאות של פרד ד'אגיאר, משורר וסופר צעיר בן גיאנה שבאמריקה הדרומית, למזג דייקנות ריאליסטית בוטה, מכאיבה, ברוטלית לפעמים, עם עדינות פיוטית סבלנית, קשובה למראות, קולות ותחושות.
בשנת 1781 עשתה אונייה בריטית את דרכה ממערב אפריקה אל ג'מייקה ועל סיפונה 470 עבדים מאפריקה. מגפה פשטה באונייה ורב החובל החליט להשליך את העבדים החולים אל הים כדי לקבל בעבורם דמי ביטוח בשובו לאנגליה. בשלושה ימים, הושלכו 122 עבדים וטבעו. הרצח נעשה לעיני עבדים אחרים, ועשרה מהם קפצו בייאושם אל המים וטבעו אף הם.
ד'אגיאר מעמיד ברומן הפיוטי השלישי שלו מצבת זיכרון לקורבנות ולברבריות כאחד, וטווה לבוש ספרותי לזוועה: לרב החובל שנתן את הפקודה ולאנשי צוותו שהשליכו אל הים גברים, נשים וילדים, אבל גם לשפחה אחת שהתמרדה וניסתה להמריד את חבריה.
