סל קניות
סל הקניות ריק
חזרה לחנותהשיבה
הישאם מטר
השיבה - שזיכה את מחברו בפרס פוליצר לשנת 2016 - מתעד את חייהם של הסופר הישאם מטר ובני משפחתו בצל היעלמותו ארוכת השנים של האב האהוב, הנערץ והאמיץ. זהו מאבק ממושך של בן, המיטלטל בין תקווה לייאוש, בניסיון לגלות מה עלה בגורל אביו, וכיצד (אם בכלל) הוא מת.
מטר, יליד לוב, היה סטודנט באנגליה כשזרועות הביטחון של מועמר קדאפי חטפו את אביו מבית המשפחה שבמקום גלותה בקהיר. השנה היתה 1990. האב, ג'אבאללה מטר, היה מבכירי המתנגדים לרודן הלובי. לאחר חטיפתו הוא נכלא בכלא אבו סלים האימתני שבטריפולי, עבר עינויים קשים - ועקבותיו נעלמו. האִם נהרג בטבח הברברי שנעשה באסירי הכלא ביוני 1996?
הספר הפיוטי והאישי הזה הוא גם סיפורה של לוב, מולדתו האהובה והאומללה של המחבר. הוא פורט על נימי נופיה הכפריים והעירוניים, מצייר את דיוקנה האנושי והפוליטי, ומתעד את דיוקנאותיהם של בני משפחה אחת: שלושה דורות של אנשים אוהבי חיים, שנאבקו, נכלאו, עונו וזכו לרגע קצר וחולף של תקווה, עם קריסת משטרו הנורא של קדאפי.
מתוך השיבה
מוחי לא שקט לרגע. להרף עין ראיתי את פניו. הבעת פנים שלא יכולתי להבין. עצב ותשישות וחמלה שאין לה שיעור, כאילו לא על הנופלים בלבד הוא מצטער אלא גם על מבצעי הטבח.
***
שעת בוקר מוקדמת, מרץ 2012. אמי, אשתי דיאנה ואני יושבים בשורת כיסאות מוברגים לרצפה באולם ההמתנה של נמל התעופה הבינלאומי בקהיר. הכרוז מודיע כי טיסה מספר 835 לבֶּנגאזי תצא במועדה. מפעם לפעם אמי מעיפה בי מבטי חרדה. גם דיאנה נראית מודאגת. היא מניחה את כף ידה על זרועי ומחייכת. כדאי שאקום ואתהלך קצת, אני אומר בלבי, אבל גופי נשאר נוקשה. מעולם לא ידעתי שאני מסוגל לשבת כך בלי נוע. הטרמינל כמעט ריק. רק איש אחד יושב מולנו. שמן, נראֶה מיוגע, כנראה באמצע שנות החמישים לחייו. משהו בצורת הישיבה שלו - כפות הידיים השלובות בחיקו, נטיית הגו שמאלה - מרמז על ויתור. האם הוא מצרי או לובי? האם הוא נוסע לביקור בארץ השכנה או שמא חוזר הביתה אחרי המהפכה? האם היה אוהד של קדאפי או מתנגד שלו? אולי היה אחד מהמהססים ששמרו על השגותיהם לעצמם?