הפרח האדום

הכול היה שחור לבד מהפס הרחב והרוטט של האור הכסוף, שנפרש לאורך עשרות ורסטאות על פני הים; לאוזניו של האדם שעמד על המשטח המוגבה הגיע שאון סדיר ועמום של גלים המלחכים את החוף החולי; צלליותיהן של הספינות, השחורות עוד יותר מהים עצמו, התנועעו לאיטן במעגן; ספינת קיטור ענקית ("אנגלית, ככל הנראה" — חשב וָסילי פֶּטרוֹביץ'), שהתמקמה בתוך הפס הבוהק של אור הירח, פלטה בלחשוש קרעי־קרעים של סילוני אדים שנמוגו באוויר; אוויר מלוח, לח וצונן בא מן הים; וָסילי פֶּטרוֹביץ', שמימיו לא ראה מחזה מעין זה, הביט בעונג בים, באור הירח, בספינות הקיטור ובאוניות המפרשים, ונשם בעדנה את האוויר המלוח. זמן־מה התענג על התחושות החדשות הללו, בגבו אל העיר שהגיע אליה רק היום ועתיד היה לבלות בה עוד שנים רבות. מאחוריו, קהל צבעוני בטיול של ערב בשדרה, קרעי שיחות, פעם ברוסית ופעם באיזו שפה זרה, קולותיהם השלווים והמרוסנים של נכבדי העיר, קרקורי הנערות וקולותיהם הרמים והעליזים של הגימנזיסטים הבוגרים שהתקבצו סביב שתיים או שלוש מהן. פרץ רם של צחוק באחת ההתקהלויות הביא את וסילי פטרוביץ' להפנות את ראשו לשם. החבורה העליזה התקדמה לקראתו; אחד הנערים השיח משהו באוזנה של גימנזיסטית צעירה; חבריו הרעישו וקטעו חליפות את נאומו המלוהט וככל הנראה, המצטדק.