עין תחת שן

אבל המפקדים של נבארו חלקו על טיעוניו (למעשה, הם אפילו לא הקשיבו להם). יישום בקשתו של הבלש, בלי קשר ליעילות או לחוסר היעילות שלה, היה בלתי אפשרי: כוחות המשטרה לא מספיקים כדי לכסות את כל החנויות בעיר שנמכרים בהן גרביונים לנשים. ואולי הם כן מספיקים, אבל אז תיוותר שאר האוכלוסייה (האוכלוסייה שלא מתאימה לדפוס של גבר-צעיר-נאה ושלא נמצאת בתוכניותיו של החונק) חשופה לכל הפשעים שלא מתבצעים בחניקה. מה נבארו רוצה? שכל חוטפי התיקים, הכייסים, השודדים המזוינים, הנוכלים ושאר סוגי העבריינים – אפילו המבתרים – יסתובבו חופשי כי כל כוחות המשטרה עסוקים באיתורו של קונה גרביונים? זו תהיה חתיכת פדיחה, טענו המפקדים של נבארו, העיתונות תצלוב אותם.

נבארו, על סף התקף אפילפסיה, החליט אפוא לעצור את כל היצרנים של גרביוני נשים. וכיוון שמהתיאוריה התעשייתית (יצרן הגרביונים המטורף המשועמם) נולדה, מטבע הדברים, התיאוריה המסחרית, החליט נבארו לעצור גם את כל בעלי העסקים שבהם נמכר הפריט הבוגדני הזה.

אבל למוד ניסיון ממעידותיו הקודמות, הוא ביקש לפני ההוראה על המעצרים אישור מהשופט.

– סירוב. סירוב כי ההוראה לא חוקית, וגם כי... כי יש עוד פרט קטן, כתב השופט. אם נבצר מנבארו להבהיר את המאורעות שהתבקש להבהיר – בלי לבקש שיסגרו את כל העסקים בעיר ושיעצרו את כל התושבים כמעט, ובכן: שימצא לעצמו עיסוק אחר. כי בתנאים האלה, כל אחד יכול להיות שוטר, אמר השופט.