רחשי תודה

על החותם שמותירים מכאובי הילדות, על כוחה של השפה ויופיה, ועל הנחמה שחברות ואמפתיה יכולות להציע בספרה של דֶלפין דה ויגאן, הנמנית עם השורה הראשונה של הסופרות הצרפתיות העכשוויות, מחברת אל מול הלילה ומבוסס על סיפור אמיתי.

מישקָה, מגיהה לשעבר בעיתון, מרגישה כבר זמן מה שהשפה חומקת ממנה. "שלבים ראשונים של אפאזיה," הוסבר לה, אבל למישקה לא אכפת איך מכונֶה מחול המילים שבראשה. מה שחשוב לה הוא שהחיפושים אחר האנשים שהיא חבה להם את חייה לא ייפסקו עכשיו. כל רצונה הוא לומר להם מילה אחת לפני שיהיה מאוחר מדי.

למישקה אין ילדים אבל יש לה את מארי, שאוהבת אותה בכל מאודה והיא אסירת תודה על כל מה שמישקה עשתה והייתה עבורה. אל מערכת היחסים העדינה והנוגעת ללב בין שתי הנשים, שנולדו מרחק של דור זו מזו אבל התגוררו שנים באותו בניין בפריז, נכנס ז'רום, קלינאי תקשורת, שמתייצב לצד מישקה - לא רק במאבק שהיא מנהלת במילים הסוררות.