אנרי דושמן וצלליו

אנרי דושמן הזמין קפה, קפה חם מאוד, שאותו שתה בלגימה אחת עוד לפני שהסוכר נמס.
אישה במעיל פרווה רטוב שתתה חלב שהומתק כנראה באודם המשוח על שפתיה. עיניה המאופרות בכבדות היו פקוחות לרווחה, כמו עיני בובה.
"איזה חג עצוב!" היא אמרה.
אנרי דושמן ידע היטב שנשים מסוימות מדברות עם גברים כדי לבקש מהם כסף, אבל הוא העדיף שלא לחשוב על כך ולא לפגום בתקווה להרפתקה חדשה.
"אכן, איזה חג עצוב!"
הוא הביט בדלת בחשש שמא שכנו, מר לֶלֶה, ייכנס. אילו עשה זאת, ודאי היה מתיישב כאן, סמוך אליו, וללא ספק דוחק אותו ממקומו.
"אתה ודאי משתעמם, האין זאת, אדוני?"
"אה! כן... אך אל תיעלבי... לו ידעת עד כמה אני סובל... אני משתוקק כל כך לפרוק את אשר על לבי. בעינייך אני רק אדם זר... סבלנות... אספר לך על חיי... הם עצובים למדי..."
הוא שמח כל כך לדבר עד שנדמה כי נעשה צעיר יותר. הוא היה סמוך ובטוח שמצא חן בעיניה, והידיעה נסכה בו ביטחון. הוא עמד להמשיך כשלפתע פרצה האישה בצחוק.
"אל תהיה מגוחך. אם אתה אומלל כל כך, מוטב לך לשים קץ לחייך."
אנרי דושמן האדים. לרגע חיפש אחר מענה הולם.
כשלא מצא, קם ממקומו ויצא, ולבו מר.
הגשם שהִכה בפניו עודד את רוחו. שתי שורות של פנסי גז התחברו בקצה השדרה. ראשיהם של העוברים והשבים נגעו באריג מטריותיהם.
"לשים קץ לחיי! היא מטורפת... איזה עולם אכזר," חשב לעצמו.