הרומן האחרון, שכתבה בגיל 75, הסופרת והציירת הפינית טובה ינסון, ובו מבחר תיאורים מחייהן של האמנית יונה והסופרת מארי: שגרת היומיום שלהן בסטודיו, בצפייה בסרטי וידאו, במסעותיהן בעולם, ועל האי הקטן שלהן בארכיפלג, שאת פני הים השלווים סביבו מנקבים לעיתים פגזים.
המוטו של ינסון, "לאהוב ולאהוב", עומד במרכז הספר - ספק רומן ספק קובץ סיפורים, בתרגום דנה כספי. לצד ערכו הספרותי המובהק ינסון חושפת בו לא מעט מחייה האמיתיים עם האמנית טוּליקי פִּיאֶטילֶה ומחוויותיה כסופרת בעלת שם עולמי, ומתארת באופן מושלם אהבה ואמנות כעיסוקים אמביוולנטיים, אך כאלה שדבר לא יוכל להשחיתם.
"ספר על אהבה - אהבה עדינה, אקסצנטרית, העומדת בתוקף על עצמאותה. זכות גדולה נפלה בחלקו של הקורא בו", כתבה על הספר אסתר פרויד.
ליוֹנָה הייתה תכונה של בני מזל: היא התעוררה מדי בוקר כמו לחיים חדשים; חיים נקיים לגמרי, שטרם נעשה בהם שימוש, היו נפרשים לרגליה עד הערב, ורק לעיתים נדירות עמדו בצילן של דאגות יום האתמול וטעויותיו.
ותכונה נוספת, או ליתר דיוק יכולת, מפתיעה בכל פעם מחדש, לטפח מאגר בלתי-נדלה של רעיונות, תמיד לא צפויים, עצמאיים לגמרי, שקמו לחיים והתממשו להרף עין בעוצמה, עד שבבת-אחת עלה רעיון חדש שתבע את מקומו בתקיפות וטאטא אותם הצידה. כמו למשל הרעיון שצץ במוחה עכשיו, להרכיב בעצמה מסגרות. לפני אי-אלו חודשים התחשק ליונה למסגר כמה מעבודותיהם של העמיתים שהיו תלויות על הקירות אצל מארי. המסגרות יצאו יפות מאוד, אבל כשהיו מוכנות לתלייה פתאום העסיקו את יונה רעיונות אחרים לגמרי, והתמונות נותרו מפוזרות פה ושם על הרצפה. בינתיים, אמרה יונה. וחוץ מזה צריך לתלות מחדש את כל הדברים שאספת, הכול מהתחלה. הסידור הנוכחי קונוונציונלי להחריד.
מארי חיכתה ולא אמרה דבר. למען האמת היה לה דווקא נחמד להרגיש שהיא מוקפת בעבודה שטרם הושלמה, ממש כאילו זה עתה עברה לבית חדש והיא לא צריכה להתייחס לכל דבר וחפץ ברצינות רבה כל כך.
ואחרי כל השנים יחד היא למדה לא לגעת וחלילה לא להזיז את המעגלים שיונה שרטטה בתערובת סודית של פרפקציוניזם ונונשלנטיות; לא כל אחד יכול להבין את הדברים האלה כהלכה. כאמור, יש אנשים שאסור להפריע להם בשעה שהם מרוכזים במטרה, קטנה כגדולה. תזכורת להשלים את המלאכה עלולה להפוך מיד את החשק לאי־חשק, והכול ייהרס.
