ספר הקיץ

שחיית בוקר
זו הייתה שעת בוקר מוקדמת של יום חם מאוד ביולי, אחרי לילה גשום. הסלע החשוף העלה אדים, אבל הטחב והבקיעים היו ספוגי לחות וכל הצבעים העמיקו. בצללי הבוקר הפכה הצמחייה לרגלי המרפסת ליער גשם שופע עלים ופרחים זדוניים, והיה עליה להיזהר לא לשבור אותם בעודה מחפשת. היא כיסתה את פיה בידה וגיששה בפחד מתמיד שמא תאבד את שיווי המשקל.

"מה את עושה?" שאלה סופיה הקטנה.

"שום דבר," ענתה סבתהּ. "כלומר," הוסיפה בכעס, "אני מחפשת את השיניים התותבות שלי."

הילדה ירדה מהמרפסת ושאלה בנימה עניינית: "איפה הן נפלו לך?"

"כאן," השיבה. "עמדתי בדיוק שם והן נפלו איפשהו בין האדמוניות."

הן חיפשו יחד. "תני לי לחפש," אמרה סופיה. "את לא עומדת על הרגליים. זוזי." היא התכופפה מתחת לגג הפורח של הגינה וזחלה בין הגבעולים הירוקים. כאן למטה, על האדמה השחורה הרכה, הכול היה יפה ומסתורי. והנה השיניים מונחות שם, בלבן וּורוד, מלוא הפה שיניים זקנות.

"מצאתי!" צעקה הילדה והזדקפה. "תכניסי אותן לפֶּה!"
"אבל אסור לך להסתכל," אמרה סבתא, "זה עניין פרטי."
סופיה החזיקה את השיניים מאחורי הגב.
"אני רוצה להסתכל," אמרה.

וסבתהּ הכניסה את השיניים לפיה בצליל נקישה. תנועותיה היו מיומנות, ולמען האמת זה לא היה סיפור גדול.

"מתי תמותי?" שאלה הילדה.
וסבתא השיבה: "בקרוב. אבל זה לא נוגע לך בכלל."
"למה?" שאלה הנכדה.
היא לא ענתה, רק טיפסה על הסלע והמשיכה לעבר הנקיק.