טובה ינסון, אחת הסופרות הגדולות והבולטות ביותר בספרות הילדים העולמית, מוכרת לנו בעיקר כיוצרת המומינים. אבל היא כתבה גם עשרה רומנים למבוגרים, בהם ספר הקיץ שראה אור ב-1972 והיה לקלסיקה מודרנית בכל ארצות סקנדינביה.
זהו רומן יפהפה וחכם, שופע הומור, מלא שמחה והרפתקאות קטנות על אמנית קשישה ונכדתה בת השש שמבלות יחד את הקיץ באי קטנטן לחופי פינלנד. שתיהן לומדות בהדרגה להתאים את עצמן זו לזו, על הפחדים, הגחמות והכמיהה לעצמאות של כל אחת מהן ואהבה עזה אך מאופקת מתעוררת – אהבה שמקיפה לא רק את תושבי האי בתקופת הקיץ אלא את האי עצמו, על סלעיו הטחובים, עצי האשוח סחופי הרוחות והים הלא צפוי שסביבו.
כמו דמויות המומינים, גם הדמויות בספר זה מבוססות על מכריה הקרובים של ינסון: הסבתא בספר היא אמה סיגנה, האב הוא אחיה לארס והנכדה היא סופיה, בתו של לארס. בראיון משנת 2010 סיפרה ינסון כי הספר הוא מעין הומאז' לסיגנה, והוא מתרחש בקיץ שבו היא עצמה היתה בת שש וסבתה בת 88. רוחה של ינסון ונסיון חייה משתקפים היטב בספר, שהיה אהוב עליה מבין כל היצירות שכתבה למבוגרים.
שחיית בוקר
זו הייתה שעת בוקר מוקדמת של יום חם מאוד ביולי, אחרי לילה גשום. הסלע החשוף העלה אדים, אבל הטחב והבקיעים היו ספוגי לחות וכל הצבעים העמיקו. בצללי הבוקר הפכה הצמחייה לרגלי המרפסת ליער גשם שופע עלים ופרחים זדוניים, והיה עליה להיזהר לא לשבור אותם בעודה מחפשת. היא כיסתה את פיה בידה וגיששה בפחד מתמיד שמא תאבד את שיווי המשקל.
"מה את עושה?" שאלה סופיה הקטנה.
"שום דבר," ענתה סבתהּ. "כלומר," הוסיפה בכעס, "אני מחפשת את השיניים התותבות שלי."
הילדה ירדה מהמרפסת ושאלה בנימה עניינית: "איפה הן נפלו לך?"
"כאן," השיבה. "עמדתי בדיוק שם והן נפלו איפשהו בין האדמוניות."
הן חיפשו יחד. "תני לי לחפש," אמרה סופיה. "את לא עומדת על הרגליים. זוזי." היא התכופפה מתחת לגג הפורח של הגינה וזחלה בין הגבעולים הירוקים. כאן למטה, על האדמה השחורה הרכה, הכול היה יפה ומסתורי. והנה השיניים מונחות שם, בלבן וּורוד, מלוא הפה שיניים זקנות.
"מצאתי!" צעקה הילדה והזדקפה. "תכניסי אותן לפֶּה!"
"אבל אסור לך להסתכל," אמרה סבתא, "זה עניין פרטי."
סופיה החזיקה את השיניים מאחורי הגב.
"אני רוצה להסתכל," אמרה.
וסבתהּ הכניסה את השיניים לפיה בצליל נקישה. תנועותיה היו מיומנות, ולמען האמת זה לא היה סיפור גדול.
"מתי תמותי?" שאלה הילדה.
וסבתא השיבה: "בקרוב. אבל זה לא נוגע לך בכלל."
"למה?" שאלה הנכדה.
היא לא ענתה, רק טיפסה על הסלע והמשיכה לעבר הנקיק.
