תרגום חדש, משנת 2012, של יעל סלע-שפירו לאפוס אדיר הממדים מרד הנפילים, שהפך את איין ראנד לאחת הסופרות הפופולריות בתקופה המודרנית ולאחת ההוגות המשפיעות והשנויות במחלוקת ביותר.
הספר, המקדם את פילוסופית האובייקטיביזם של ראנד, הדוגלת בחירות הפרט ובחשיבה עצמאית, מביא את סיפורו המדהים של ג'ון גאלט, האדם שאמר שיעצור את מנועי העולם - וכך עשה. מיהו ג'ון גאלט? מדוע הוא נאלץ להיאבק לא נגד אויביו אלא נגד האנשים שצריכים אותו יותר מכול? מדוע הוא מנהל את המאבק הקשה ביותר נגד האישה שהוא אוהב? התשובה לשאלות תתברר כשתגלו את הסיבה לאירועים המתמיהים הזורעים הרס סביבם. תגלו מדוע גאון יצרני הופך לנער שעשועים חסר ערך, מדוע יצרן פלדה אדיר חותר אל אובדנו, מדוע מלחין מוותר על הקריירה שלו בערב ניצחונו ומדוע אישה יפהפייה המנהלת חברת רכבות חוצת-יבשת מתאהבת בגבר שהיא נדרה להרוג.
שם הספר במקור, אטלס מתנער, שאוב מדמותו של אטלס מהמיתולוגיה היוונית. ראנד משתמשת באטלס כמשל לאינדיווידואלים הנושאים בנטל כפוי טובה של החזקת העולם על כנו. שם הספר בעברית ניתן לו על ידי שמואל פרידמן, המו"ל הראשון שפרסם את הספר בעברית בשנת 1960, בהשראת ספר בראשית פרק ו' בו מסופר על נפילים שחטפו את בנות האדם.
למהדורה החדשה מצורפים הקדמה מאת ליאונרד פייקוף, מנהל עזבונה הספרותי של ראנד, ומדריך לקורא שיוביל אותו בנבכי כתביה והפילוסופיה של איין ראנד.
עוד מספרי איין ראנד במגדלור
"מיהו ג'ון גאלט?"
האור הלך ודעך, ואֶדי וילֶרס לא ראה היטב את פניו של הקבצן. הקבצן שאל את השאלה בפשטות, בלי רגש. אך בגלל השקיעה הרחוקה שבקצה הרחוב ברקו בעיניו ניצוצות זהובים, והעיניים היו נעוצות באדי וילרס, מלגלגות וקפואות — כאילו השאלה כוּונה אל אי־הנחת שתססה בתוכו בלי סיבה. "למה שאלת את זה?" שאל אדי וילרס בקול מתוח. הקבצן נשען על קיר המבוא לאחד הבניינים; בטריז של זכוכית שבורה שהזדקר מאחוריו, השתקפה צהבהבותם המתכתית של השמים. "למה זה מפריע לך?" הוא שאל. "זה לא מפריע בכלל," התיז אדי וילרס. הוא טמן את ידו בכיסו בחופזה. הקבצן עצר אותו מלכתחילה כדי לבקש נדבה, אך פתאום התחיל לדבר, כאילו מבקש להרוג את הרגע הזה ולדחות את הבעיה של הרגע הבא. באותה התקופה היו התחינות לנדבה כה נפוצות ברחובות, עד שלא היה צורך להקשיב להסברים, ולאדי לא היה שום חשק להקשיב לפירוט ייאושו הייחודי של הקבצן הזה. "לך תקנה לך כוס קפה," הוא אמר והושיט מטבע לצל מחוסר הפנים. "תודה, אדוני," אמר הקול, חסר עניין, והפנים נטו קדימה לרגע. הן היו שחומות מֵרוּח, חרוצות קמטי לאות והשלמה צינית; העיניים היו נבונות.
