תרגום חדש, משנת 2012 של אינגה מיכאלי לכמעיין המתגבר, ספר הפולחן מעורר המחלוקת של הפילוסופית והסופרת האמריקאית איין ראנד - סיפורו של האדריכל הווארד רורק, הדבק בנחישות בעקרונותיו ומסרב להתפשר על עבודתו ועל ערכיו; סיפורה של דומיניק פרנקון, שאהבה את רורק אהבה עזה אבל נישאה לאויבו המר; וסיפור הוקעתו מהחברה של גאון יוצר, שאינו זקוק לאיש ומשום כך מסכן את כל האחרים.
כמעיין המתגבר הוא רומן דרמטי רחב יריעה וגדוש אירועים, שנועד לקדם את פילוסופית האובייקטיביזם של ראנד, הדוגלת בחירות הפרט ובחשיבה עצמאית. שיר הלל לאמונה באינדיווידואל המציג ביקורת על החברה המגבילה את חירות היצירה בשם השוויוניות. המהדורה החדשה כוללת הקדמה מאת הסופרת ואחרית דבר של ליאונרד פייקוף.
עוד מספרי איין ראנד במגדלור
מתוך ההקדמה:
רבים שאלו אותי מה דעתי על כך ש"כמעיין המתגבר" מוסיף לצאת לאור זה עשרים וחמש שנה. איני יכולה לומר שזה מעורר בי רגש מיוחד, מלבד אולי סיפוק קל. מבחינה זו הצהרתו של ויקטור הוגו: "לו היו הסופרים כותבים רק עבור בני תקופתם, הייתי נאלץ לשבור את קולמוסי ולזרוק אותו," מבטאת היטב את יחסי שלי לכתיבה.
יש סופרים, ואני בהם, שחיים, חושבים וכותבים לא למען הרגע. רומנים ראויים לשמם לא נכתבים כדי שיתפוגגו בתוך חודש או שנה. העובדה שבימינו רוב הספרים כאלה — ספרים שנכתבים, מתפרסמים ודועכים במהירות כאילו היו מגזינים — מעידה בעליל על מצבה העגום של הספרות העכשווית ומצביעה בבירור על הפילוסופיה האסתטית העומדת בבסיסה: נטורליזם עיתונאי שהגיע בקולות מגומגמים וחרדים למבוי סתום. אריכות ימים היא יתרונה המובהק, אם כי לא הבלעדי, של אסכולה ספרותית שלמעשה כבר אינה קיימת עוד: הרומנטיציזם. אין זה המקום לתזה בנושא הסיפורת הרומנטית, ולכן הרשו לי רק לומר, לטובת אותם סטודנטים שמעולם לא זכו להיחשף אליה, שהרומנטיציזם הוא האסכולה הקונספטואלית של האמנות. הוא אינו עוסק בחיי היומיום והשגרה כי אם בבעיות של נצחיוּת, אוניברסליוּת וערכי קיום אנושיים. הספרות הרומנטית אינה מתעדת ואינה מצלמת; היא יוצרת ומשליכה. היא עוסקת, כדברי אריסטו, לא בדברים כהווייתם, אלא במה שיכול להיות או צריך להיות. ולטובת מי מכם שמייחסים חשיבות מיוחדת לרלוונטיות של הסיפור לתקופתנו אנו, אוסיף ואומר כי מעולם לא היתה בהיסטוריה תקופה שבה נדרש האדם להרהר, יותר מאשר היום, במה שהיה ראוי שיהיה.
