לאחר שמצליחים להתיק את המבט מהכריכה המהפנטת (אדואר לווה, תאומים עצמיים, 1999), אפשר לצלול לכתיבה בגוף ראשון, בסדר אקראי, בפרוזה חשופה, שבאמצעותה מוסר האמן והסופר אדואר לווה, אשר התאבד ב-2017, את כל חייו: עובדה אחר עובדה, פרט אחר פרט, משפט אחר משפט. הספר נכתב בשנת 2002, משפט בכל יום, במהלך נסיעתו של לווה בארצות הברית, במסלול שנקבע מראש ועבר דרך עיירות וכפרים נידחים בעלי שמות מפורסמים.
לווה היה צלם ואמן מושגי, אשר שחזר בסדרות צילומים סצנות מפורטות ואניגמטיות כמו חלומות, טקסים רשמיים או סרטי פורנו ומשחקי רוגבי, ותיעד מסעות עלייה לרגל שרירותיים אך שיטתיים למקומות נידחים בעלי שמות מפוארים או הרי משמעות כמו דלהי, רומא ופריז שבארצות הברית או אנגואס (בצרפתית: חרדה, מועקה) שבצרפת.
בעשור האחרון של חייו הקצרים (2007-1965) השתלבה בעשייתו האמנותית גם יצירה ספרותית ניסיונית שזוכה כיום לעניין רב בעולם. ב-15 באוקטובר 2007, כמה ימים אחרי שהגיש לעורך שלו את כתב היד של ספרו האחרון, שלח לווה יד בנפשו.
בנעורי, האמנתי שהחיים הוראות שימוש יעזור לי לחיות, והתאבדות הוראות שימוש למות. לתאר במדויק את חיי ייקח לי יותר זמן מלחיות אותם. אני חושב שיש חיים אחרי החיים, אבל אין מוות אחרי המוות. היום היפה ביותר בחיי אולי כבר עבר.
