בחודשי חייו האחרונים הגה הצייר סרז' ולן את הרעיון ליצור תמונה אחת שתכנס את כל ניסיונו: יהיה בה כל מה שאי פעם נרשם בזיכרונו, כל התחושות שחלפו בו, כל החלומות שלו, התשוקות שלו, כל המרכיבים הזעירים שסכומם היה חייו. התמונה תציג את הבניין הפריזאי שבו חי זה יותר מחמישים וחמש שנה. חזית הבניין תוסר ויהיה אפשר לראות בחתך את כל החדרים הקדמיים, את פיר המעלית, את המדרגות, את דלתות הכניסה לדירות. וכמו בבתי הבובות האלה, שבהם הכול משועתק בזעיר אנפין, המרבדים, התחריטים, שעוני הקיר, מחמי המים - אפשר יהיה למצוא בכל חדר את האנשים שחיו בו בעבר ואת האנשים שעוד חיים בו ואת כל פרטי חייהם, החתולים שלהם, הפרצופים שלהם, הסיפור שלהם.
ספרו המונומנטלי של הסופר היהודי-צרפתי ז'ורז' פרק לוקח אותנו למסע מתחת לפני הרגיל, אל מה שנעלם מן העין מרוב שימוש ומרוב קירבה. למהדורה העברית נוספה אחרית דבר
מאת ברנאר מאניה.
נדמה לעצמנו אדם שהדבר היחיד המשתווה להונו הוא אדישותו כלפי מה שההון הזה מאפשר בדרך כלל לעשות, ושמשאלתו, רבת-הרַהב עוד הרבה יותר, תהיה לתפוס, לתאר, למצות – לא את כוליות העולם – פרויקט שעצם ביטויו במילים די בו להחריבו – אלא קטע מוגדר שלו: לנוכח האין-פשר והאין-קשר שבעולם, מדובר יהיה אפוא בביצוע עד תום של תוכנית – מוגבלת ללא ספק, אך שלמה, מלאה, בלתי מתפשרת.
במילים אחרות, ברטלבות' החליט יום אחד שחייו יאורגנו בשלמותם סביב פרויקט ייחודי שלהכרחיותו השרירותית לא תהיה כל תכלית זולתו-הוא.
