"דומה שהמרחב יותר מאולף מהזמן, או פחות מסוכן ממנו: בכל מקום אפשר לראות אנשים שיש להם שעונים, ורק לעיתים רחוקות מאוד אנשים שיש להם מצפן. יש לנו תמיד צורך לדעת מה השעה, אבל אנחנו לא שואלים את עצמנו איפה אנחנו".
הספר המשונה והנפלא הזה עוסק בסביבות שבהן האדם חי, החל בקרובות ביותר וכלה ביקום כולו (לפי סדר הגודל), והוא לא דומה לשום דבר שכבר קראנו.
ספר זה אינו עוסק בריק בדיוק, כי אם במה שסביבו או בתוכו. אבל, בסופו של דבר, בהתחלה אין הרבה, בעצם: לא כלום, לא-נתפס, לא-מוחשי כמעט: מרחבים, חוץ, מה שמחוץ לנו, הדבר שאנו נעים במרכזו, הסביבה, החלל הסובב.
החלל. לאו דווקא מרחבי האינסוף, שדממתם, בהתארכותה הרבה, מעוררת לבסוף משהו הדומה לפחד, ולא רק החללים הבין-שמימיים, הבינכוכביים או הבין-גלקטיים, שכבר כמעט מבויתים, כי אם סוגי חלל קרובים הרבה יותר, עקרונית, לכל הפחות: הערים, למשל, או אזורי הכפר, או פרוזדורי הרכבת התחתית, או גן ציבורי.
