בעלה של המספרת שב הביתה לאחר שפוטר מעבודתו. היא חושבת שחייהם הבורגניים הטובים ובנותיהם הקטנות ינחמו אותו, אך משהו נשבר בו ומטלטל את עולמם.
"יש כאלה שאין להם בכלל בית. או שלא היתה להם עבודה אף פעם. או שיש להם מחלה איומה. בקיצור, יכול להיות יותר גרוע", אומרת לעצמה המספרת. מה, אין דמי אבטלה במדינת רווחה מסודרת? מה, אין מקומות עבודה אחרים? אבל לא, בכל זאת קרה להם כנראה דבר נורא, כי עובדה, הם נהרסים מזה: משהו נשבר בבעל, שהיה בשעתו – לא כל כך מזמן – מאהב נפלא, איש מצליח ומקובל בחברה ואב למופת. משהו נשבר בו, והמשבר כה עמוק, שאט-אט, בלב השגרה הבורגנית המסודרת של המשפחה הצעירה, קם לו גיהנום משפחתי, קטן ותפל ובכל זאת אכזרי.
לכאורה סיפור בנאלי ומוכר. אבל מפיסת המציאות הזאת יוצרת אנטה פנט פרוזה מבריקה עם אמירה ספרותית, חברתית ואנושית, בכוח השליטה המוחלטת בכלים הספרותיים שבחרה בהם: נאמנות לנקודת הראות שממנה הסיפור מסופר, בחירה קולעת בסיטואציה וברבדים הלשוניים, צמצום ואיפוק.
זהו, נגמר, אמר יו. בחנתי את פניו וראיתי הקלה מרדנית. אני מחוסל, הוא אמר, אבל זה לא נשמע ככה. היום אני כבר מאמינה לו, אבל אז, כשעמד ליד השולחן במטבח, כמעט פרצתי בצחוק. טוב, זה בטח לא עד כדי כך נורא, אמרתי. כשהנורא מכול קורה, אמר יו, כבר לא צריך לפחד ממנו סוף-סוף. דברי חוכמה, אמרתי. הם זרקו אותך או מה. בדיוק, צהל יו. עמדנו לנו שם, לטשנו עיניים זה בזה ואני נענעתי לאט את ראשי והתחלתי לחייך, כאילו סיפר לי איזו בדיחה. לא. לא יכול להיות. בדיוק, לא יכול להיות, אבל ככה זה. את יכולה לקרוא בעצמך. מפוטר לאלתר. התנועעתי בתוך המילים של יו כאילו הן נוגעות בי רק מבחוץ. והמשכתי לחייך מתוך איזו תחושת ריקנות, עליזה משום-מה.
