על רקע גלי ההגירה הגדולים לישראל בשנות החמישים של המאה העשרים נפרש סיפורו של יוסף, עולה חדש מעיראק, הנשכר לעבוד ברשות המים של המדינה הצעירה. לצד עבודתו, הכרוכה בסיורים באזורי ספר מסוכנים בנופים פראיים, עושה יוסף את צעדיו הראשונים בכתיבה ספרותית בלשון החדשה שלמד זה מקרוב - העברית.
בסיפור התערותו של יוסף בעולם החברתי החדש שזורות שתי פרשיות אהבה: אהבתו לאינה הענוגה, פגועת־הנפש, ואהבתו לסמדר התוססת ומלאת החיים. הקונפליקט הסמוי מבעבע מתחת לפני השטח לאורך הרומן, עד שהוא מתפרץ בצורה מפתיעה וטראגית בסיומו של מים נושקים למים, הכולל מרכיבים אוטוביוגרפיים, מאת הסופר, המחזאי והמתרגם המוערך סמי מיכאל, אשר משום מה לא הוענק לו פרס ישראל לספרות. האם משום שכיהן כנשיא האגודה לזכויות האזרח?
הספר "מעניק לקורא את חווית השקיעה בחשיכה המתוקה של אולם הקולנוע, אותו דבר שהיה כבר לנדיר בקולנוע עצמו. שלא לומר בספרות", כתב על הספר יורם מלצר במעריב. "[...] אירוני, סמלי, רב משמעותי, ביקורתי, עצוב, מנחם, חיוני, כמו החיים".
"רומן של סופר חכם ובשל, פתיין מנוסה, שאינו מחמיץ שום תחבולה משומשת כדי לכבוש את קהלו", כתבה על הספר מירי פז בגלובס. "סמי מיכאל הוא לספרות מה שליא קניג לתיאטרון: אף שהכל מכירים את רפרטואר הטריקים והשטיקים, איש לא יחמיץ שום בכורה",
על חוף ימה של שבי-ציון מזדקר עץ בודד, שבלילות הוא מגיר דמעות שחורות. בשעות היום הוא קולט את רוח הים, הלחות מתנדפת ממנו בחמה, ועל עליו המחטיים צומחים גבשושי מלח צחורים. בחלוף הזמן הם משחירים באוויר המזוהם, כמו שלג ישן. טל הלילה ממיס את גבשושי המלח, והם זולגים עמו לאורך העלים ונוטפים כאיפור שהושחת. העץ עומד ערירי, כמו ניתק מן החורשה הדלילה, ושולח את שורשיו סמוך ככל האפשר לים, כבוחן את כושר העמידה שלו בקרבת המים המלוחים.
