ביוגרפיה מתעתעת של בן הארץ היא כותרת המשנה לספרו הראשון המשלב היסטוריה וספרות, ביוגרפיה ובִּדיון, של ההיסטוריון והמרצה המצוין, פרופ' אייל נווה, שפרסם עד היום ספרי היסטוריה מחקריים לצד ספרי לימוד למערכת החינוך.
באחת מנסיעותיו לגרמניה נחשף גיבור דמדומי הימים, שסיפורו שזור בסיפורה של מדינת ישראל, למידע הקשור בעברה של משפחתו ומתגלה כרלוונטי לחייו בהווה. בתפר שבין ספרות בדיונית והיסטוריה עובדתית, נרקמים אירועי העבר הביוגרפיים של המספר בקורי ההווה.
מספר הספר, המלהטט בין סוגת הרומן לסוגת הממואר האישי, הוא דמות פיקטיבית המבוססת על קורותיו של נווה, ששירת במלחמת יום כיפור כקצין בקרבות בלימה בדרום רמת הגולן. נווה, שהוריו עמדו ליד ערש המדינה הנולדת, והוא עצמו נלחם להגן עליה, בחר לסיים את ספרו בהרהור אירוני ודיסטופי על העתיד הצפוי למדינה בשנת המאה לקיומה.
מה היא בוכה?! ידעתי שמבוגרים מזילים דמעה גם בשמחות, ובכל זאת היה משהו מוזר בשיחת הטלפון של סבתא קלרה ביום בר־המצווה שלי. קולה היה סדוק, ספוג דמעות, כאילו קרה משהו עצוב. שאלתי את אימא למה היא בוכה דווקא ביום כל כך שמח, ואימא השיבה שככה זה איתה, עם סבתא, וכממתיקת סוד לחשה לי, שלפני כארבעים שנה, כשעלתה לארץ, סבתא נכנסה לדיכאון.
"אז בגלל זה היא ממשיכה להיות עצובה גם עכשיו?" התרעמתי, "אפילו כשהיא מברכת אותי, היא בוכה".
"תראה, הדברים לא פשוטים, אבל אתה מספיק בוגר כדי להבין. אם תרצה, נדבר על זה בערב, אחרי שהמסיבה תסתיים".
משכתי בכתפיי. לא בא לי לשוחח על הדיכאונות של סבתא קלרה דווקא ביום בר־המצווה שלי. חוץ מזה, היום עדיין לא הסתיים.
