זלדה – ואולי ייפתחו השערים

היה חושך.
הגענו אל הריה של ירושלים בכרכרה מתגלגלת. חושך עתיק מכל העברים. נלחצתי אל אִמי בכרכרה המתדרדרת ונלחצתי אל אבי כצִפּור רועדת כי נפל עלי מורא האַיִן שנמסרנו לרשותו.
חושך חושך חושך (לאן נעלמה הארץ) –
נפשי אל תשכחי אותו לילה מפחיד, מרהיב, אין סופי, כאשר דמיתי שסוסינו הכהים מובילים אותי בתוך הכרכרה הבלתי נראית, נעים בשמים השחורים, כאשר דִמיתי שהסוסים שלנו פוסעים עם מזלות וכוכבים.
כעבור שלושה חדשים נטש סבי אותנו מול הטרשים החשופים, כי כלתה נפשו אל בנו שבגן עדן, וכאשר רחצנו פנינו מן הדמעות גווע גם אבי שחור הזקן. אבי המהורהר, שקיווה כל כך להתחזק בגשמיות וברוחניות בעיר עצי הזית הכסופים ושקיעות הזהב.
ואִמי המהססת, הרפה, שבאה מבית גדול, נשארה לבדה בחדר עם ילדה שותקת ושיכורת מראות.
היא הביטה מן החלון המסורג אל האופק הבוער ושאלה את נפשה מאין יבֹא עזרי –
לא ראיתי מה בלִבּהּ.