סיפור ילדותה, בגרותה, נישואיה ואמהותה של ויקטוריה, אשר נולדה בראשית המאה העשרים בחצר צפופה של משפחה אחת ברובע היהודי של בגדאד ומלידתה זומן לה גורל של בת אנאלפבתית בסביבה שגברים מושלים בה.
סמי מיכאל מספר סיפור מרתק ורב עוצמה על יושבי החצר הזאת ועל חייהם המחוסרים פרטיות בכל יצריותם, ומשרטט את דמותה של ויקטוריה הילדה, הנערה, האוהבת, האשה, האם, בשמחתה ובסבלה - מראשיתה בימי התורכים ומלחמת העולם הראשונה, ועד אחריתה ברווחתה של דירה ברמת גן של ימינו, בזמן שהיא האם הזקנה של משפחה ישראלית עניפה.
ואנחנו רק תוהות: מדוע לא הוענק עד היום לסמי מיכאל פרס ישראל לספרות. האם משום שמכהן כנשיא האגודה לזכויות האזרח?
מעודה לא העזה להרחיק כל-כך מביתה בלי השגחה של גבר. נחשולי הנהר הגואה הרעידו את גשר הדוברות תחת רגליה, עד שנדמה היה לה שהִנה יינתק מכבליו ויתמסר לזרם העכור. כשהונף הדגל הירוק במרום המגדל שעל הגדה הרחוקה, נפסקה זרימת כלי הרכב הבאים מאחור, ושעה קלה היה נתיב הנסיעה ריק, ומתוך הרגשה רגעית של חירות, כמעט של הפקרות, ירדו אליו המוני הולכי רגל שהיו דחוסים בצדיו, ולא חזרו ונדחקו על המדרכה אלא כשהריע צופרה של המכונית הראשונה הבאה ממול. וִיקְטוֹריה עצמה לא העזה לרדת מן המדרכה.
