לוליטה, שנדפס לראשונה בפריז ב-1955 (המו"לים בארצות הברית חששו להוציאו לאור) ונעשה כעבור שלוש שנים רב-מכר שערורייתי, הוא אחד הרומנים החשובים של המאה העשרים והמושלם ברומנים של ולדימיר נבוקוב, הן בשל סגנונו הווירטואוזי והן בשל הנושא שבו עוסק הספר: סיפור אהבתו הפדופילית של גבר מבוגר לילדה בת 12 ותיאור מסעם המשותף ברחבי ארצות הברית. בינואר 2007 בחר הטיים מגזין בספר לרשימת עשרת הספרים הגדולים של כל הזמנים.
הספר בנוי כמעין רומן בלשי במהופך: מתחילתו ידוע לנו כי המספר, הומברט-הומברט, יושב במעצר לקראת משפט בעוון רצח, ועלינו לנסות ולגלות את זהותו של הנרצח. רומן מתוחכם עד אימה, אבל קריא מאוד, מצחיק לפרקים ומעורר מחשבה תמיד.
לוליטה תורגם לעברית בפעם הראשונה בשנת 1959 על ידי יוסף ורהפטיג בגרסה שנחשבת לא צמודה למקור, ובפעם השנייה בשנת 1986 בתרגומה של דבורה שטיינהארט בהוצאת הספריה החדשה. הספר שלפנינו הוא מהדורה חדשה לתרגום זה, ומצורפות לו שתי אחריות-דבר: איך מתרגמים תשבץ? מאת מתרגמת הספר וצילו של הזאב הבודד: לוליטה בצלם הומברט מאת מנחם פרי.
לוֹלִיטָה, הִילת ימַי, להט לֵילוֹתַי. חטאי, חיי. לוֹ-לִי-טָה: בדל הלשון מטייל לו טיול בין שתי טפיפות על תיקרת-הפה ונוקש, בשלישית, בשיניים. לוֹ. לִי. טָה.
היא היתה לוֹ, פשוט לוֹ, בבוקר, זוקפת קומה דקה של מטר-ארבעים בגרב אחד. היא היתה לוֹלָה בנעלי-התעמלות. היא היתה דוֹלי בבית-הספר. היתה דוֹלוֹרֶס בתעודות הרשמיות. אך בלילות היתה תמיד לוליטה. האם היתה לה בת-דמות אחרת, מבשׂרת? היתה, בפירוש היתה. לומר את האמת, יתכן שלא היתה כלל לוליטה לולא אהבתי פעם, בימי קיץ אחד, נערה-ילדה ראשונה, מסוימת. בנסיכוּת על ים ערפָּלי. אה, מתי? זה קדם להולדתה של לוליטה במספר שנים שווה פחות או יותר לגילי-שלי אז, בקיץ ההוא. סמכו על רוצח שימצא לו תמיד סגנון פרוזה מסולסל.
