אולגה טוקרצ'וק (Olga Tokarczuk, נולדה ב-29 בינואר 1962) היא סופרת פולנייה, כלת פרס נובל לספרות ופרס מאן-בוקר הבינלאומי לשנת 2018.
כמה דברים ש(אולי) לא ידעתם/ן על אולגה טוקרצ'וק:
טוקרצ'וק השתמשה בכספי הזכייה בפרס נובל, יותר ממיליון דולר, כדי להקים קרן לעידוד ספרות וסופרים ופסטיבל ספרות במחוז מגוריה בדרום-מערב פולין.
בשנים 1985-1980 למדה טוקרצ'וק פסיכולוגיה באוניברסיטת ורשה, ובתום לימודיה החלה לעבוד כתרפיסטית בבית חולים למחלות נפש כמומחית להתמכרויות. את החלטתה לעזוב את בית החולים לאחר כחמש שנים הסבירה בראיון לגרדיאן הבריטי: "עבדתי עם אחד ממטופליי, והבנתי שמצבי מעורער יותר משלו". לדבריה, לפסיכלוגיה היונגיאנית יש השפעה גדולה על כתיבתה.
טוקרצ'וק מחלקת את רוב זמנה בין שלושה מקומות: בית חווה בכפר קטנטן בשם קראיאנוב ליד העיירה נובה רודה שבשלזיה, שם היא חיה עם בן זוגה, גרגור זיגדלו; העיר ולבז'יך, שם נמצאת הוצאת הספרים העצמאית רוטה (Ruta) שלה ושל אחותה, שבאמצעותה היא מוציאה את ספריה; וורוצלב, בירת מחוז שלזיה תחתית.
טוקרצ'וק היא פעילת שמאל, חברת מפלגת הירוקים הפולנית, אתאיסטית, טבעונית ופמיניסטית. לדבריה, בראיון עם נטע חוטר במאקו, לפמיניזם ולאקולוגיה "יש אותן נקודות התחלה. מדובר על מישהו או משהו שהוא מיעוט, או שהוא החלש, והוא מבקש שהסביבה תראה אותו ואת המקום שלו, החשוב. יש את אותו בסיס ושורשים לפמיניזם ולטבעונות".
בתשובה לשאלה באותו ראיון, אם ביססה על עצמה את הדמות המתבודדת, האקסצנטרית של ינינה בספרה על עצמות המתאים, השיבה: "אני מתכננת להיות היא כשאהיה מבוגרת".
על תסרוקתה הייחודית - ראסטות האסופות באלגנטיות מעל פוני קצר - אמרה טוקרצ'וק שמדובר ב"פליקה פולוניקה" (קשר פולני), שהיא תסרוקת מסורתית המוּכרת כבר מהמאה ה-17.
לאחר פרסום הספר ספרי יעקב, הואשמה טוקרצ'וק בפגיעה בשמו הטוב של הלאום הפולני, ובעקבות העיבוד הקולנועי לספרה על עצמות המתים (הסרט Spoor בבימויה של אגנישקה הולנד), היא הואשמה גם בעידוד אקו–טרוריזם ואנטי קתוליות.
דבריה של טוקרצ'וק בראיון טלוויזיוני - "המצאנו את ההיסטוריה של פולין כארץ סובלנית, פתוחה, כארץ שלא הוכתמה במאום ביחסה אל המיעוטים, אך מתברר כי עשינו דברים מחרידים כקולוניאליסטים, כרוב לאומי שדיכא את המיעוט, כבעלי עבדים או רוצחי יהודים" - הובילו להאשמתה בבגידה ולסדרה של איומים על חייה. כדי להתמודד עם האיומים היא לימדה את עצמה לירות בחץ וקשת.
"ספרות היא תמיד נקיטת עמדה", אמרה בראיון עיתונאי עם גילי איזיקוביץ בהארץ בשנת 2021, "אף הסוגות הקלות בונות עולם על פי כללים מסוימים, וכדאי שנהיה מודעים לכך. אפילו כשכותבים סיפור לילדים, רומן או בלש, כללי העולם שבו נטוע הסיפור מוגדרים כבר והם פוליטיים – במשמעות הרחבה ביותר של המלה. מבחינה זו אין ספרות תמימה".
בשנת 2020 חתמה טוקרצ'וק על מכתב פתוח שקרא לאיחוד האירופי "לנקוט צעדים מיידיים להגנה על ערכי הליבה האירופאים - שוויון, אי-אפליה וכבוד למיעוטים - המופרים באופן בוטה בפולין" ולממשלת פולין להפסיק את רדיפת הלהט"ב ולהפסיק לתמוך בארגונים המקדמים הומופוביה. עוד חתמו על המכתב, בין השאר, הסופרים/ות מרגרט אטווד, ג'ון באנוויל וג'. מ. קוטזי.
טוקרצ'וק ביקרה שלוש פעמים בישראל, בין השאר כאורחת פסטיבל הסופרים הבינלאומי בירושלים בשנת 2022, וביטאה במהלך השנים עמדות אנטי-אנטישמיות.
טוקרצ'וק היא סופרת עטורת פרסים. זכתה בין השאר פעמיים בפרס ניקה (Nagroda Literacka Nike), הפרס הספרותי החשוב ביותר בפולין - בשנת 2008 ופעם נוספת בשנת 2018; פרס בריקפרייז (Brückepreis) הגרמני בשנת 2015; פרס מאן-בוקר הבינלאומי - בזכות התרגום לאנגלית של ספרה נדודים (Flights) בשנת 2018; פרס נובל לספרות לשנת 2018 שהוענק בשנת 2019; פרס יאן מיכלסקי בשנת 2018.
ספרי טוקרצ'וק תורגמו ליותר מ-40 שפות וכיום היא הסופרת הפולנית המתורגמת ביותר.
"אני חושבת שאובדן היכולת להמתין, לשהות, הוא מהתחלואים המכאיבים ביותר בזמננו. התרגלנו שהסיפוק צריך לבוא מיד: מספיק שמדמיינים את אפשרות ההמתנה כדי להתעצבן", אמרה טוקרצ'וק בראיון בפולנית לרגל צאת ספרה נפש אבודה (הראיון תורגם על ידי מתרגמת הספר, תמר נתנאל).
ב-2023 ראה אור בעברית ספרה נדודים, שפורסם לראשונה ב-2007 ועוסק במסעות ובמשמעותם, בתנועה מתמדת ובהיותנו מטיילים, נוודים, גופים נעים בעולם. בהקשר זה אמרה בראיון לגילי איזיקוביץ בהארץ בשנת 2021: "המסעות בעולם הם דבר נפלא כל כך במוחנו, זו חציית גבולות, עם דרכון או בלעדיו. יש לכך קשר עמוק לשחרור מתבניות ישנות, ממערכות שלמות של עשה ואל-תעשה. כשאנחנו מטיילים בעולם, אנחנו משתחררים מכל מה שנקבע עבורנו ותוכנן בתרבות שבה נולדנו ואנחנו מתנסים ב'אני' החשוף שלנו. מי זה בעצם אותו 'אני' התלוי בשעת הטיול מעל התרבות, השפה, האקלים שלו. הבעיה היא, אני חושבת, שלמרות מראית עין של פתיחות, העולם נסגר והולך. המטיילים הם רק כמה מן המעמדות העשירים יותר. העניים וקורבנות של עימותים נידונים להגירה לשם פרנסה או לבריחה. החופשיים ביותר כיום הם סחורות, נשק וסמים – אלה נעים בחופשיות".
"מדהימה אותי עצם השרירותיות בהגדרת גבולות", אמרה באותו ראיון. "הם גם אבסורדיים לפעמים: אדם תוחם מרחב מסוים ומכריז 'זה שלי', אף שקשה להגדיר את השייכות הזאת. האדם מת, המרחב נשאר, משתנה. מצד שני, קביעת גבול מרחיקה אדם אחד מזולתו, מצווה עליו להיות נפרד, מדגישה הבדלים, מקשה על הזדהות עם אחרים. גבולות הם צירי עימות ואלימות אבל הם גם נותנים תחושה של ביטחון. בתור ילדה, כל פעם שחציתי את גבול המדינה, חשתי איזו צמרמורת, חשבתי שאני עושה משהו שאינו נאות, שהוא אסור, שאני יוצאת לשטח זר".
