ספרי יעקב

רוהאטין, 1752  סוף אוקטובר, השכם בבוקר. כומר הפלך עומד באכסדרת ביתו וממתין לכרכרה. הוא רגיל להשכים קום, אך באותו בוקר חש שהכרתו מעורפלת למחצה. למעשה הוא עצמו אינו יודע כיצד התגלגל לכאן – לבדו מול ים הערפל. הוא אינו זוכר איך קם, התלבש והאם כבר אכל. הוא מביט בפליאה בנעליו הכבדות המציצות מתחת לגלימתו ובשולי מעיל הצמר שלו הדהוי במקצת והמרופט, ובכפפות שהוא אוחז בידו. הוא מכניס את ידו השמאלית לכפפה, תוכה חמים ונדמה שהיא מותאמת בשלמות לידו, כאילו שתיהן, הכפפה והיד, מכירות זו את זו כבר שנים. הוא נאנח בהקלה. הוא נוגע בתיק התלוי על כתפו, ממשש מוכנית את קצותיו המלבניים, הקשים, כמו צלקות מתחת לעור. לאט־לאט הוא נזכר בתוכנו – חפץ כבד, מוכר, נעים. משהו טוב, משהו שהביאוֹ לכאן, מילים, סימנים – ולכל אלה יש זיקה עמוקה לחייו. כן, הוא כבר יודע מה יש בתיק. הידיעה הזאת מתחילה לנסוך חום בגופו; בעטיה נעשה הערפל כמו שקוף יותר. מאחוריו המִפתָח הכהה של הדלת, כנפה האחת סגורה. אין זאת כי הגיעו ימי הקרה, ואולי בא כבר כפור של בוקר והקפיא את השזיפים בבוסתן. מעל הדלת כתובת לא ברורה – הוא רואה אותה בלי להסתכל; הוא יודע היטב מה כתוב שם, שהרי הוא עצמו הזמין אותה; שבוע שלם עמלו שני בעלי מלאכה מפודהייצה וגילפו אותיות מעץ, כי הוא ביקש אותיות מעוטרות:   היום עבר, איננו כבר לא תשיגנו גם אם תדהר   במילה 'תדהר' האות ר’ כתובה כמו תמונת הראי שלה, והדבר מרגיז אותו, ולא בפעם הראשונה.