הסיפור של מי שברחו ושל מי שנשארו הוא החלק השלישי מתוך ארבעת כרכי הרומאנים הנפוליטניים מאת הסופרת האיטלקיה אלנה פרנטה. הספר מלווה את לילה ואת אלנה בעיקר בשנים 1968–1976, מגיל 24 ועד 32. הקשר בין לילה לאלנה בתקופה זו הולך ומצטמצם לחוט-הקול הארוך של הטלפון - השתיים הן זו לזו שתי ישויות מופשטות, שרק קולן מוחשי.
אלה שתי נשים חזקות השולטות כביכול בהתרחשות, מניעות את העלילה - אך לילה מצליחה בכך מפני שהיא מסגלת לעצמה התנהגות 'גברית', ואלנה מפני שהיא מיטיבה להשתלט על שפת הגברים והלוגיקה שלהם. כאילו לשתיהן חסר החומר להיות אשה לעצמה, מחוץ לגברים.
אם טרם נסחפתם אחר הסדרה המצליחה והמכשפת של פרנטה, זה הזמן להתחיל.
"בערב שבו חזרתי ממילנו אמרתי להורי שפייטרו יבוא בהקדם להכיר אותם, ושככל הנראה נתחתן במהלך השנה, וכי אעבור לחיות בפירנצה. הם לא הפגינו שמחה או שביעות־רצון. חשבתי שכבר התרגלו לבסוף לכך שאני באה והולכת כרצוני, מתנכרת יותר ויותר למשפחתי, אדישה לבעיות הקיום שלהם. ונראה לי רגיל שרק אבי יהיה קצת נסער, הוא תמיד עצבני לנוכח מצבים שאינו חש מוכן לקראתם."
