מיומנה של אישה מתה

בשקט.
מילים ספורות שנלחשות כמו אוושה קלה שנעה בחלל. מילים שנעות להן לאט, רוקדות מחול חרישי, עולות במעלה החלל, נותרות עומדות, מתבוננות סביב, מחפשות אוזן להיכנס לתוכה, חודרות דרך חלונות, טסות בין מסדרונות, מחפשות פתח. מודעות לכך כי הן חסרות חיים עד אשר תלחשנה אל תוך אוזניים כרויות.
אוֹזֶן,
הִנֵּה אוֹזֶן.
המילים נצמדות אליה, שפתיים נדבקות אל תוך, נושפות, לוחשות לה, "אֶל אֶה מוֹרְט," משתהות, מחכות. ממתינות לאפקט שלהן על הגוף שמולן, וכשמזהות את הצינה העוברת בו, הן מקפצות בהנאה, פירואט מושלם בחלל, את שלהן הן עשו, הן קמו לתחייה.
אוֹזֶן,
הִנֵּה עוֹד אוֹזֶן.
ולה, הן לוחשות בערבית: "לַאקֶד מַאתֶת," היא מֵתָה. והנה האפקט, והנה הצינה, והנה הפירואט, וממשיכות הלאה. הנה השכנה מהקומה השביעית, מנקה, מבשלת, והמילים מתבוננות בה, מתרגשות, הנה מה שייתן להן חיים.
אוֹזֶן,
הִנֵּה אוזֶן.
והן מסיטות קווצת שיער שמפריעה לחדירה, ולוחשות. והנה האפקט, והנה הצינה, והנה הפירואט, והפעם מגיעה גם תגובה: "אל חמדולילה," אומרת השכנה.