בשביל הגדולה הייתי אמא, בשביל הקטנה הייתי גופה, בשביל הבכור הייתי אוויר - כך מתארת מוֹמוֹן, אישה יהודייה מתה, את יחסם של ילדיה אליה, בשעה שהיא מרחפת בדירתה במהלך השבעה שיושבים עליה. לצִדה של מומון מככבת חברתה הערבייה המתה, ראידה, שנהרגה בילדותה באלג'יר, ארץ הולדתן של השתיים.
דרך עיניה של מומון, שלא עושה חשבון לאף אחד, גם לא לעצמה, מתאר גואל פינטו, בערבוביה צבעונית של עברית, ערבית וצרפתית, עולם מלא יצרים, סודות, התחשבנויות וקונספירציות - סיפור של חיים עשירים, מלאי חוויות, חיים שגם המוות לא יכול לעצור אותם, על משפחה, אימהות, יחסי יהודים וערבים באלג'יר ובפריז, ועל מדינת ישראל כפי שהיא נראית דרך עיניהם של יהודים ממדינה אחרת.
בשקט.
מילים ספורות שנלחשות כמו אוושה קלה שנעה בחלל. מילים שנעות להן לאט, רוקדות מחול חרישי, עולות במעלה החלל, נותרות עומדות, מתבוננות סביב, מחפשות אוזן להיכנס לתוכה, חודרות דרך חלונות, טסות בין מסדרונות, מחפשות פתח. מודעות לכך כי הן חסרות חיים עד אשר תלחשנה אל תוך אוזניים כרויות.
אוֹזֶן,
הִנֵּה אוֹזֶן.
המילים נצמדות אליה, שפתיים נדבקות אל תוך, נושפות, לוחשות לה, "אֶל אֶה מוֹרְט," משתהות, מחכות. ממתינות לאפקט שלהן על הגוף שמולן, וכשמזהות את הצינה העוברת בו, הן מקפצות בהנאה, פירואט מושלם בחלל, את שלהן הן עשו, הן קמו לתחייה.
אוֹזֶן,
הִנֵּה עוֹד אוֹזֶן.
ולה, הן לוחשות בערבית: "לַאקֶד מַאתֶת," היא מֵתָה. והנה האפקט, והנה הצינה, והנה הפירואט, וממשיכות הלאה. הנה השכנה מהקומה השביעית, מנקה, מבשלת, והמילים מתבוננות בה, מתרגשות, הנה מה שייתן להן חיים.
אוֹזֶן,
הִנֵּה אוזֶן.
והן מסיטות קווצת שיער שמפריעה לחדירה, ולוחשות. והנה האפקט, והנה הצינה, והנה הפירואט, והפעם מגיעה גם תגובה: "אל חמדולילה," אומרת השכנה.
