בתקופת הקורונה, על רקע התפשטות המגפה והטלת סגרים, חוזרת נורית גרץ – שכבר יצרה בעבר נוסח חדש של רומן, המשלב בין תיעוד לבדיון – למחזה אדיפוס המלך ולאופן שבו מתאר סופוקלס את המגפה שהתפרצה בעיר תבאי, וכותבת אותו מחדש.
"מעל לשלושה מיליון איש כבר מתו בעולם, מספר הנדבקים בישראל הגיע לשני מיליון מאתיים, ראש הממשלה הכריז על תקנות חירום לסגר כללי, ואני עוברת מאוראן לפירנצה, ומפירנצה לאתונה ועוד אחורה, ומגיעה בסופו של דבר למגפה בתבאי [...] כאן עדיין הכול ברור, יש חטא ויש עונש ויש אשמה וכפרה, וכאן, למרות שכבר הפסקתי לחפש אותו, אני מוצאת את הגיבור שלי, אדיפוס. זה האיש שחקר מדוע פרצה המגפה בתבאי וגילה שהוא האשם", כותבת גרץ בממילא גורלך נחרץ, שבו היא מנסחת מחדש את אדיפוס המלך ומחלצת ממנו את סיפור התקופה שלנו ואת הסיפור האינטימי שלה עצמה.
"אני גר כעת בספר ישן, אני גר כעת בסביבה הנכונה", כתב חיים גורי כשהיה קרוב למותו, כשנע כבר "כצל עובר", בדרכו "אל המלכות העתידה תמיד לבוא". ומה עושה מי שתקוע במגֵפה, בלב הקורונה, ונע כמוהו אל אותה המלכות העתידה תמיד לבוא, אבל לא יכול למצוא מקלט בספר ישן, כי הספר סגור, כבר הודפס, יצא לאור, שוּוק, נקרא ונשכח ואי אפשר לשנות ואי אפשר לתקן ואפילו לזרוק הכול לפח כבר אי אפשר.
צריך למצוא מחסה בספר חדש, אבל איך אפשר עם כל הדפים הריקים האלה שממלאים את הראש ושיירים של זיכרונות שלא נותנים לישון בלילה ולא מתגבשים לשום עלילה — צעדים בחדר המדרגות בחושך, גור כלבים מיילל, ילדה בוכה, לא הרבה.
