"אינני רופא או פסיכולוג, ומעולם לא למדתי מקצוע המכשיר אותי לאבחן או לטפל", כותב איתמר לוי, סופר וצייד ספרים, לשעבר בעל חנות הספרים של איתמר.
"איני מסוגל אפילו להסביר את מצבו של לוקאס. האם הוא חריג? האם הוא אוטיסט או פגוע מוח? האם זה בכלל חשוב? אינני מתכוון לפרש את מעשיו, את מבטיו, את המשפטים עליהם הוא חוזר שוב ושוב. אני כאן כדי לספר לכם על חברי הקטן והמיוחד, על עולמו המסתורי והנפלא, על המצאותיו הלשוניות, על הפגישות בנות השעה שקיימנו במשך שנה, על שיחותיו אתי, על האהבה הגדולה שצמחה בינינו".
"בוא! הולכים!" אמרתי, אבל לוקאס לא היה מסוגל ללכת לשום מקום. הנפתי את ידידי הקטן בזרועותיי, המחלה כרסמה את משקל גופו, ויצאתי אל עבר הכנסייה. לא היה לי מושג אם אכן הגיע זמנו למות, ומה עליי לעשות? להישאר בבית ולהזעיק את ד"ר פואד מהקליניקה מול המסעדה, או לקחת אותו לכנסייה? זוגתי ביקרה באותו יום את בתנו בתל אביב, ואני נותרתי לשמור עליו, בלי מכוניתי. נשאתי אותו בשביל היפה בין עצי הזית לעבר רחוב אל־בִּישָׁארַה, אולי מישהו יעצור, וייקח אותנו לכנסייה. כאב הדורבן הארור בעקב רגל שמאל פילח כמסמר את כל צד גופי, וכך, צולע ורועד ומתנשף ומזיע וכואב ומועד, עם גופה של נער צעיר, נראיתי כנראה מפחיד מדי. איש לא עצר לי.
