ימים למחיקה

היינו אנחנו. וישבנו והסתכלנו עליו. חיכינו שהוא ימות. ידענו שכל הסוגרים פעורים. חיכינו שהוא ימות. ביקשנו ממנו שיפתח את פיו כדי שנוכל לספור כמה שיניים נשרו לו. פחדנו שהוא יפסיק לאכול וימות. ראינו איך הכוחות של החיים הולכים ממנו. הוא ישב מרוקן על כורסת הקימה. לפעמים מישהו שאל אותו אם הוא רוצה להגיד דבר מה. הוא לא רצה. לפעמים מישהו שאל אותו אם הוא רוצה לאכול משהו. הוא אכל כל דבר שנתנו לו. הוא רצה לאכול עוד ועוד והכול. מותר לו, חשבנו, הוא כבר זקן מאוד, חשבנו. עוד מעט הוא ימות, חשבנו. הוא החזיק הרבה יותר ממה שחשבנו. והיא הייתה שם כל הזמן, אך למרות זאת היא הצטרפה אלינו והסתכלה יחד אתנו. לא היה מה לומר יותר. רק המבטים דיברו. הוא התעלם מכולם ומכל המבטים. שלנו ושלה. ישבנו בשקט. הוא הביט קדימה. הוא נתן למוות שלו להתחיל.