ערב אחד במועדון

הפסנתר לא היה תחביב בשביל סימון נרדיס. הוא היה הרבה יותר מזה. הפסנתר היה בשבילו מה שהציור היה בשביל אנגר. הוא הפסיק לנגן כמו שאנגר יכול היה להפסיק לצייר. במקרה של אנגר זה יכול היה להיות מצער. זה היה מצער במקרה של סימון נרדיס. אחרי שערק, הוא חזר למקצועו הקודם. התירוץ היה שהוא צריך לאכול. לגור איפשהו, להתנקות. במובן של לנקות את מצפונו. העיקר להתנהג יפה. ג’אז לא בדיוק מעודד אנשים להתנהג יפה. סימון נרדיס היה פסנתרן ג’אז. אנו מוצאים אותו כאן, היום, לפני סוף־שבוע ארוך, כשהוא כבר נשכח, נעלם, נמחק מן העולם. המפעל שבא לעבוד בו נמצא על שפת הים. מעולם לא הובילה אותו עבודתו לאתרי החופשות שלנו. לראשונה מצא את עצמו מוצנח למקום שהוא גם אזור תעשייה וגם אזור נופש. נוכחות הים אינה בלתי חשובה. היה לה תפקיד בסיפור הזה. העבודה של סימון נרדיס. אני אקרא לו סימון. זה פשוט יותר. הוא היה חבר שלי. העבודה שלו הייתה לחמם, לא את האווירה במועדון או את לב מאזיניו, אלא לחמם האנגרים, מחסנים, בתי־מלאכה או מעבדות. לשמר בטמפרטורה מתאימה את מצבם התקין, את קיומם ואת חייהם של פועלים, של חומרים יקרים, ואפילו של חיות.