תמ"א 38 – ספר: כתב עת לספרות חורגת, גיליון ג'

מתוך הטקסט של אלעד נבו:
את הארון האדום היא השאירה בפינה. את כל שאר החפצים היא לקחה איתה. כמה ספרים, תקליטים ופסלונים שקיבלתי מהדודה אחרי שנפטרה נותרו לי. מחבת, שני סירים, תרבד וחלקי סט סכו"ם. אני יושב בפינת הסלון ומביט על מקום הספה שהייתה כאן לפני כמה ימים. כבר אין לי כח להחזיק את עצמי. אני נוזל אל הרצפה, נשכב רפוי, מתרומם, מתיישב מפוסק רגליים, משלב רגליים, נמתח, מתכדרר ככדור. מצאתי טוש מתחת לחלון. היא כתבה איתו על הארגזים. אני אוחז בו וניגש אל מקום הספה, משרטט את מקומה, את היעדרה, כמו ציור גופה בזירת רצח. מלבן ארוך מרופד בקווים עבים. אני נשכב בתוך החלל שנפער בין הקווים, פורש רגליים, מניח ראש על הזרועות ונרדם. 
הערב ירד ואיש לא נגע באורות. אני מוטל בחשיכה בתוך גוויית הספה. כל שצריך זה ללחוץ על כפתור רמקול במכשיר הסלולרי והוא מתמלל אותך. אוויר מומר לאותות. הבשר מאותת נמלולים. אני נשען מצד לצד, מותח את הזרועות, נאחז בקרנות הטוש. העיניים לוטשות בזוויות המטבח. נשארו לי ארונית הקיר וכמה ספלים. את המיקרו היא לקחה, גם את התנור. לך יש דירה, לי אין כלום, היא הטיחה בי. אני שומע אותה עכשיו, אך רק את הקול שלה. אין לי צורך בתוכן, רק הד ענוג. עכשיו אני קם. היא השאירה שם גם תיונים וסוכר וכמה נרות מוצקים שהייתה מדליקה בלילות שבת. אני אוחז בכל אלה ופורע את השקיקונים אל תוך גווית הספה. מפזר את הסוכר ביניהם. מציב נר בכל זווית ומדליק. הלהבות הקטנות סוככות על תרכובת הצמחים. אני כורע ארצה. זוגתו ראשונה עוזבת גם מזבח מוריד עליו דמעות.