סיפורה של הנערה דִיטָה אַדלֵרוֹבָה (דיטה קראוס), הספרנית מאושוויץ, המבוסס על סיפור אמיתי - עדות מטלטלת לכוחה של המילה הכתובה ולאומץ לב.
בבלוק המשפחות של אושוויץ מצויים שמונה ספרים ועוד כמה "ספרים חיים" - מורים שיודעים לדקלם ספרים שלמים בעל פה. אסור שהנאצים יגלו את דבר קיומם של הספרים. העונש על החזקתם הוא מוות מיידי. נערה אמיצה בשם דיטה מקבלת על עצמה את המשימה לשמור עליהם ולהחביאם: לשמש כספרנית, במקום שבו הספרים משמשים עדות לקיומו של עולם אחר, שזכרו הולך ומתפוגג.
במשך חודשים דיטה שומרת על הספרים, תופרת אותם לתוך בגדיה ומוצאת עבורם מקומות מחבוא. גם כשדוקטור מנגלה עצמו מתחיל לרדוף אותה במחנה, היא לא מוותרת על מה שהוא אחיזה בעולם נעלם, אחר, שבו יש מקום לסיפורים, כמתואר בספרו של העיתונאי והסופר, אנטוניו איטוּרבֶּה.
אושוויץ־בירקנאו, ינואר 1944
הקצינים הללו, הלבושים בשחור ומביטים במוות מתוך אדישות של קברנים, לא יודעים שעל הבוץ השחור הזה, שבו הכול טובע, הקים אַלפרֶד הִירש בית ספר. הם לא יודעים זאת, והכרחי שלא יֵדעו זאת. באושוויץ ערכם של חיי אדם שווה לקליפת השום. ערכם נמוך עד כדי כך שכבר לא יורים באיש, כי מחירו של כדור עופרת עולה בהרבה על מחירו של אדם. ישנם חדרים משותפים שבהם נעשה שימוש בגז ציקלון, כי הוא חוסך בעלויות, ודי בצנצנת אחת לחסל מאות אנשים. המוות הפך לתעשייה שרווחיותה מותנית בקנה המידה הסיטונאי שלה.
תחת סככת העץ, הכיתות הן לא יותר מקבוצות קטנות של תלמידים המצטופפים על גבי שרפרפים. הקירות אינם קיימים, הלוח גם הוא בלתי נראה, והמורים משרטטים באוויר זוויות במשולשים שווי שוקיים, סימני ניקוד ואפילו את מהלכם של נהרות אירופה — כל זאת אך ורק בתנועה של היד. יש בקירוב עשרים קבוצות קטנטנות של ילדים, לכל אחת מדריך משלה, כל קבוצה קרובה כל כך לאחרת שעל המורים נגזר להעביר את תוכן השיעור בלחישה כדי שלא יתערבב סיפור עשר מכות מצרים בדקלום של לוח הכפל.
