ממואר מקורי, ספרו האישי ביותר של הסופר היפני הרוקי מורקמי, שהוא גם אצן למרחקים ארוכים, אשר השלים עשרות ריצות מרתון ואף ריצת אולטרה מרתון למאה קילומטרים.
"הסבל נתון לבחירתך, הכאב בלתי נמנע", כותב מורקמי, המספר בספרו: "לא התחלתי לרוץ בדרכים כי נתבקשתי על ידי מישהו: 'האם אתה מוכן להיות אצן?', בדיוק כמו שלא התחלתי לכתוב ספרים מפני שמישהו ביקש ממני להיות סופר. יום אחד, לפתע פתאום, התחלתי לכתוב ספרים. ויום אחד, לפתע פתאום, התחלתי לרוץ.
"תמיד חייתי מבלי להיות תלוי בשום דבר, עושה את מה שאני רוצה לעשות, כפי שאני רוצה לעשותו. וגם אם ניסו לעצור בעדי, גם אם מתחו עלי ביקורת עוינת, לא שינתי את דרך עשייתי את הדברים".
מי יכול לצחוק על מיק ג'אגר?
היום יום שישי, 5.8.2005. באי קוואי בהוואי, החוף הצפוני. הכול בהיר עד כדי מיאוס. אין עב בשמים. לעת עתה אין אפילו סימן לעננים. הגעתי הנה בסוף יולי. כמנהגי תמיד שכרתי כאן דירה ובשעות הבוקר, כל עוד מזג האוויר קריר, אני יושב לשולחן ועובד. עכשיו, למשל, אני כותב את השורות האלה. טקסט חופשי על ריצה. חם, כמובן, כי קיץ. להוואי קוראים "אי הקיץ התמידי", אבל הוואי נמצאת בחצי הכדור הצפוני, ויש בה ארבע עונות. הקיץ חם מן החורף (באופן יחסי), אבל בהשוואה לעינוי החום והלחות בין קירות הבטון והלבֵנים בקיימברידג', מסצ'וסטס, הקיץ כאן הוא גן עדן. כאן אין צורך במיזוג אוויר. אם תפתח את החלון, תחדור פנימה רוח נעימה. כשאמרתי לאנשים בקיימברידג' שאני נוסע לבלות את חודש אוגוסט בהוואי, כולם הופתעו: "השתגעת? לנסוע דווקא בקיץ למקום כל כך חם?". אבל הם לא יודעים על מה הם מדברים. הם לא יודעים עד כמה מצננת הרוח הצפונית, הנושבת ללא הרף מצפון-מזרח, את הקיץ בהוואי. הם לא יודעים איזו תחושת אושר יכולים להסב לאדם חיים של קריאה שלֵווה בצלו הקריר של עץ אבוקדו, או שחייה במפרץ קטן בדרום האוקיינוס השקט, כשמתחשק לך פתאום.
מאז הגעתי להוואי אני יוצא לרוץ בכל יום, מבלי להחסיר יום. כמעט חודשיים וחצי עברו מאז חידשתי את מנהגי לרוץ מדי יום מבלי להחסיר יום, פרט למקרים שבהם אין זה אפשרי. הבוקר הכנסתי למיני-דיסק שלי שני אלבומים מוקלטים של ה"לַאבִינ' סְפּוּנְפוּל": Daydream ו-Hums of the Lovin’ Spunful – ורצתי שעה ועשר דקות תוך כדי האזנה למוזיקה.
