אחד הרומנים המוערכים של אדית וורטון (האשה הראשונה שזכתה בפרס פוליצר), שבמרכזו דמותה של אנדין ספרג היפה והחומרנית עד לשד עצמותיה, המשכנעת את הוריה לעבור אל העיר הגדולה ולהגשים שם את שאיפותיה – כלומר להתחתן היטב.
אנדין, שיותר מכול אוהבת לראות את בבואתה במראה, נוהגת כמנהג המקום: אהבה אינה בראש מעייניה. גברים בעיניה הם אמצעי להשגת מטרה, והם אכן נופלים שדודים לרגליה – עשירי ניו יורק ואצילי פריז שניצבו בדרכה מעלה־מעלה לצמרת, בחברה שבה ההון והמעמד הם חזות הכול.
בהתנהלותה הגחמנית, הנטולה כל עכבות מוסריות, היא שמה ללעג את שמרנותה של החברה הגבוהה וגם את המרדף של המנסים להתקבל אליה באמצעות כספם. למעשה, היא כמעט מהפכנית - הופכת את שוק הנישואים של ראשית המאה על פיו, ובמקום להסכין עם מעמדה כאישה שאינה אלא סחורה לסחור בה, היא עצמה נוהגת כסוחרת.
"אַנְדִין סְפְּרֵג, איך את מתנהגת?!" הזדעקה האם, וניסתה לגונן ביד עמוסת טבעות וקמוטה בטרם עת על המכתב שהביא לה זה עתה נער שליח נרפה.
אולם ההגנה הייתה קלושה לא פחות מההזדעקות, והאם המשיכה לחייך אל האורחת בשעה שמיס ספּרֵג, בתנועה חטופה של אצבעותיה הצעירות והזריזות, תפסה את האיגרת ומיהרה אל החלון לקרוא אותה.
"זה בטח בשבילי," הפטירה, בגבה אל אימה.
"ראית אותה, גברת הִיני?" לאטה גברת ספּרֵג בגאווה מצטנעת.
גברת היני, ברייה עבה, בעלת מקצוע על פי מראיה, שישבה במעיל גשם וברדיד חום־אדמדם מופשל ולרגליה תיק עור תנין מרופט, עקבה אחר מבטה של האם בקורת רוח.
"מעולם לא ראיתי גזרה נאה יותר," השיבה בנימה של הסכמה עם רוח השאלה, גם אם לא עם לשונה.
