סוף טוב הוא סיפורה של מורן וורנשטיין, שהתייתמה מאביה בגיל 12, עברה התעללות מינית מצד אביה החורג, היתה לצעירה אובדנית, סבלה מכאבים ומנכות קשה ולאחר שנים של מאבק נפשי וגופני הגשימה את משאלתה להמתת חסד והלכה לעולמה בצלילות ובשלווה בשנת 2017 בשווייץ, בגיל 36.
בקשתה הייתה כי הדברים שכתבה יראו אור לאחר מותה, וזאת כדי שנלמד להקשיב בלי פחד לנערים ולנערות כמותה ולא נסיט את המבט, ובמלותיה: "בכתיבת הטקסט הזה, על במה זו, אני רוצה לפתוח בפניכם חרך אל החיים שלי, החיים של מורן. לאו דווקא כדי לשתף אתכם. אלא כדי שתדעו. אתם צריכים לדעת. ה'סיפור שלי' הוא ייחודי. תגובתי אליו ייחודית. אבל יש עוד רבות ורבים כמוני. ולכן אתם צריכים לדעת.
צרו בראשכם תמונה: ילדה-נערה עוברת ניצול מיני מתמשך בתוך המשפחה. בגיל חמש-עשרה היא יוצאת לעולם. לבדה. פצועה. ללא אדם שהיא יכולה לסמוך עליו. ללא כתובת שהיא יכולה לפנות אליה. זה לא כבר הבינה כי מה שלימדוה כמותר, הוא אסור. היא כבר לא יודעת אם ביכולתה להבחין בין טוב לרע. שום דבר לא מובן מאליו. שום דבר לא מובן. ומה עושים עם הכאב?"
את סיפור חייה ליקט מתוך כתביה חברה הקרוב, יוחאי מיטל. לספר מצורפת אחרית דבר פרי עטו.
אני רוצה לעמוד על במה ענקית שתחלוש על העולם כולו ולזעוק. אני רוצה שכל העולם יתבונן ויאזין ויאסוף אותי אליו ויערסל אותי בחיקו. אני רוצה שאימא שלי תטפל בי. אבל לא האימא הזאת. החלטתי ליטול לעצמי במה. ועל הבמה הזאת אני יושבת עכשיו. העולם כולו חשוך ושקט ומקשיב לי. יש לי סיפור לספר. אני לא מספרת עליו בדיעבד. הוא לא נגמר. אני חיה אותו. אין לו סוף. לא עובר יום בלי שאחשוב לשים לו סוף.
נולדתי בשנת 1980, בישראל, במושבה קטנה בשם נס ציונה. זה היה מקום שקט. בתי קרקע לצד בניינים, וביניהם הרבה מגרשים פנויים עם חול. אהבתי ועודני אוהבת שטחים חופשיים יותר. גרתי עם הוריי ואחי המבוגר ממני בחמש שנים. אמי, ילידת ישראל, עבדה כמורה לאנגלית. אבי, יליד רומניה, עבד כהנדסאי אלקטרוניקה. כשנתיים לפני הולדתי חלה אבי בווגנר־גרנולומוטוזיס, מחלה אוטואימונית קשה. אני זוכרת שתמיד אהבתי אותו יותר מאשר את אימא שלי, ותמיד שאלתי את עצמי אם זה בגלל שהוא חולה וידעתי שהוא ימות קודם. אני חושבת שזה לא בגלל זה. אני חושבת שזה בגלל שהוא היה סבלני יותר. למרות שהוא פעם הרביץ לי בתחת, ופעם אחרת גרר אותי על הרצפה לצחצח שיניים, לא הסכמתי. אבל חוץ מזה הוא היה הכי סבלני בעולם כולו. אולי הוא לא קשור לכל העניינים שבאו אחר־ כך, אבל אני כועסת עליו. על זה שהוא ידע שהוא לא הולך להיות שם כמו שצריך ובכל זאת הוא הביא אותי לעולם.
