הוצאה מחודשת לקשרי משפחה של קלאריס ליספקטור, מן הכותבות החשובות בדורנו, עליה כתבה המבקרת הפמיניסטית הלן סיקסו ספר שבו טענה שהיא "הסופרת הגדולה ביותר במאה העשרים", הניצבת "במדרגה אחת עם קפקא".
בספר, שראה אור במהדורה ראשונה בעברית ב-1999 יחד עם שעת הכוכב (הספריה החדשה), 13 סיפורים שנכתבו בין 1943 ל־1955, רובם ככולם עוקבים אחר תודעותיהן של דמויות המנסות להשליט בחייהן שלווה ולהיאחז, לעתים בכפייתיות, בשגרה של המסגרת המשפחתית. אבל לפתע צצים מולן, לרוב באקראי, מאורע או אובייקט של־מה־בכך, לא רלוונטיים להן לכאורה, אשר יֵלכו ויתגלו כחדורי משמעות ויחוללו את ההתרחשות.
מתוך הסיפור תרנגולת:
זו היתה תרנגולת ליום ראשון. עדיין חיה, כי השעה היתה רק תשע בבוקר.
נראתה שקטה. מיום שבת התכווצה לה בפינה במטבח. לא הביטה באיש, איש לא הביט בה. גם כשבחרו אותה, אחרי שמיששו את קרביה באדישות, לא יכלו לומר לבטח אם היא שמנה או רזה. לא ניתן כלל לנחש שיש בה שמץ של חשש.
לכן הופתעו כשראו אותה פורשת כנפיים שנועדו למעוף קצר, מנפחת את החזה, ובשניים או שלושה זינוקים מגיעה לקיר המרפסת. עוד רגע היססה – זמן שהספיק לטבחית לפרוץ בצעקה – וכהרף־עין היתה על המרפסת של השכן, ומשם, במעוף מסורבל נוסף, הגיעה לאחד הגגות. ושם עמדה, כחפץ נוי שהועתק ממקומו, היססה, רגע על רגל זו, רגע על רגל זו. המשפחה נקראה בדחיפות, ובצער ראתה את ארוחת־הצהריים שלה ליד ארובה. בעל־הבית, שנזכר בצורך הכפול, לעסוק פה־ושם בספורט ולאכול ארוחת־צהריים, לבש בגד־ים כולו זורח, והחליט לצאת בעקבות התרנגולת: בדילוגים זהירים הגיע לגג, ואז, מהססת ורועדת, בחרה זו בבהילות כיוון אחר. המרדף התחמם. מגג לגג עברו יותר מגוש בתים ברחוב. התרנגולת, שלא הורגלה במיוחד למאבק פראי על חייה, נאלצה להחליט בכוחות עצמה על הדרכים שתלך בהן, בלי שום עזרה הטבועה בגזעה. בחורנו, לעומת זאת, היה צייד רדום. אומנם השלל היה דל, אך ההדים של תרועת הקרב ושל הכיבוש הידהדו ברמה.
