המנהרה

צבי לוריא, מהנדס דרכים בפנסיה בן 72, מתחיל לשכוח שמות פרטיים ולסבול מתקלות זיכרון נוספות ומבלבולים. כדי לעכב במעט את התפתחות השיטיון שלו מארגנת לו אשתו, בעצת הנוירולוג, תעסוקה במקצועו, להתלוות כעוזר־בלי־שכר אל מהנדס צעיר המתכנן כביש צבאי סודי במכתש רמון.

שיטוטיו בתל־אביב ובנגב הם קומדיה ססגונית ושנונה של מצבים, שדמיונו הבלתי־נדלה של א.ב יהושע מזַמן לנו בהם חדוות קריאה יוצאת־דופן. שכן לוריא, במקום להתאבל על הידרדרותו, חוגג משועשע את השינויים ההולכים ומתעצמים באישיותו. מוחו המתכרסם, זהותו המתרופפת, השיטיון הקל שלו המתגלה דווקא כגורם משחרר ויצירתי, נוסכים בו העזה וחירות עליצה, עד כדי כך שמצבו נראה לעתים כמין תעלול שהמציא לעצמו לתועלתו ולהֹנאתו.

גולת הכותרת של תכנון הכביש הסודי היא רעיון אובססיבי לחצוב מנהרה אבסורדית בגבעה כפולת דבשות כדי להימנע מלפורר אותה. על פסגתה מסתתרים "שוהים בלי זהות" – אב, בתו ובנו, פלסטינים הנמלטים מזהותם לאחר שהסתבכו הן עם הרשות הפלסטינית והן עם הישראלים.

במצבו לוריא כבר אינו מסוגל להיות מודע להשתמעויות הארוטיות והפוליטיות של המנהרה, שרק שיטיונו היה מסוגל להגות אותה ולשכנע שהיא אפשרית וחיונית. את ההשתמעויות הללו בונה א. ב. יהושע בעושר של הדהודים ברומן החותר נגד עריצותה של הזהות, שעם כל קלילותו המענגת הוא אחד הנועזים והעמוקים שבין ספריו.