נפשות מתות

השערים נפתחו. אור היבהב בעוד חלון. הבריצ'קה נכנסה לחצר ועצרה לפני בית לא גדול, שבגלל החשיכה היה קשה לתפוס את מראהו. רק מחציתו הוארה באור שהגיע מהחלונות; כמו־כן היה ניתן להבחין בשלולית לפני הבית, שאותו אור האיר אותה במישרין. הגשם תופף ברעש על גג העץ וזרם בפלגים מבעבעים לתוך חבית שהונחה שם. בינתיים השתפכו הכלבים בכל הקולות האפשריים: אחד, בראש זרוּק לאחור, התמכר ליבבות מצפוניות כל־כך, כאילו שילמו לו על זה אלוהים יודע איזו משכורת; אחר הפטיר בחטף, כמו שמש כנסייה; ביניהם הצטלצל, כמו פעמון של מרכבת־דואר, סוֹפּרן בלתי־נלאה, קרוב לוודאי מפיו של גור, ועל כל אלה כיסה לבסוף הבָּאס, אולי זקן שניחן בטבע כלבִּי חזק, שכן נחר כדרך שנוחר הבָּאס העמוק כשהקונצרט בשיאו: הטנורים נעמדים על בהונות בתשוקה עזה להפיק צליל גבוה, וכולם כאחד פורצים אל־על בזריקת ראש לאחור, ורק הוא לבדו תוחב את סנטרו הלא־מגולח לתוך עניבתו, מַפנה את ברכיו לצדדים ושוקע כמעט עד לרצפה, ומשם משלח את הצליל שלו, המרעיד ומשקשק את השמשות. בנביחת הכלבים הזאת, המורכבת ממוזיקאים כאלה, היה די בשביל להניח שהכפרון הזה הוא בעל־ממדים; אולם גיבורנו הרטוב עד העצם והקפוא מקור לא חשב על כלום מלבד המיטה. לא הספיקה הבריצ'קה לעצור, וכבר קפץ מתוכה אל מרפסת הכניסה, התנודד וכמעט נפל.