זנב

ליד דלת המשרד התנוסס השם אלון אמיר. ואין זה דבר של מה בכך שהיה שם משרד, או שהייתה שם דלת, כי במקומות עבודה כגון אלו לא תמיד היו משרדים סגורים, ודלתות, ודאי שלא לכל עובד מן השורה. משרד בעל דלת העיד על מעמדו הרם של העובד, או על גדלות רוחו של המעביד שלא ראה לנכון לשכן את כל עובדיו בחלל אחד גדול, שבו צריכים הם להעמיד פנים שעות ארוכות שאין להם רגעים של מצוקה, מפח נפש, שברון לב, תמהונּות חולפת או שיעמום שאין להפיסו בדבר. אכן, לא לחינם הייתה לו לאלון אמיר דלת: הוא שימש, אפשר לומר אפילו כיהן, כרעיונאי בכיר במשרד פרסום גדול וחשוב בעיר הגדולה והחשובה דייה לענייננו, תל אביב. לאמיתו של דבר, לּו ישב איתי כאן אלון אמיר עצמו, ודאי לא היה מרוצה מתואר זה שנתתי לו - ”רעיונאי”, שכן העוסקים במקצוע רב־חשיבות זה העדיפו להתהדר במונח הלועזי ”קופירייטר”, בחירה מתמיהה מעט, שכן התואר הלועזי פוטרם ככותבי סיסמות בלבד, בעוד התואר העברי מייחס להם חשיבות פילוסופית כמעט של הוגי רעיונות. אבל, וזאת אין להכחיש, התואר העברי עברי הוא, ובתור שכזה אינו מעניק שום ניחוח של חו”ל, שגם היום, בימים שהעם כולו מרבה בנסיעות לחו”ל וכל אחד יכול לספר לך על קניות שערך ונשים שפגש בלונדון או בפראג, גם בימים אלו הדבר החשוב ביותר לבית עסק או לבעל מקצוע הוא שיהיה לו ניחוח של חו”ל.