מסע על מזחלת עם צייד אינואיט שישו מתגלה בפניו בדמות דב לבן; שיחה אינטימית על פחד ושמחה עם הדלאי לאמה בדרמסלה; שתיית כוס מים במחיצת רודן אפריקאי; משא ומתן עם רב-מרגלים ישראלי; טיול מדברי עם נורית זרחי; התחקות אחר עקבותיו של האל אנוביס עם נהג מונית בדואי ועוד ועוד מסעות מתלכדים לכדי מסע אישי, אחר אב, אם ובנם שאבד בזמן, מאת הסופר, המשורר ומו"ל הוצאת אפיק, יפתח אלוני.
מספר אלוני: "כילד הייתי הולך למגרש הגרוטאות, זוחל ומתכרבל בבטנם של היצורים החלודים, סופג את צלילי החיים החשאיים הפועמים בהם. הייתי מביא איתי את ארגז הכלים שלי ואת הגלובוס הקטן שקיבלתי מתנה מאבי. ידעתי לזהות את הודו הירקרקה, אנטארקטיקה הצחורה, מדבריות החול הזהובות של הסהרה, ואת תכלת האוקיינוסים על שמותיהם. הצבעים הסתחררו על הגלובוס והתאחדו לנהר צבעוני שבתוכו הפלגתי בסירות היצורים החלודים. גם היום המסעות שאני יוצא אליהם פושטים ולובשים צבעים וצורות, נעים עם הזמן, משיגים אותו או שבים על עקבותיהם. הסיפור מסובב את הנופים והמראות על צירם עד שהדרך נעשית חסרת גבול וחסרת סוף, משוחררת מאחיזתה וממרותה של המציאות".
אנחנו והם. כך ירדנו מהמטוס הקל שהטיס אותנו מקטמנדו ללוּקְלָה, מתחלקים ללא משים לשתי קבוצות. לוקלה הוא כפר קטן בנפאל בגובה של כאלפיים מטר — נקודת ההתחלה לטרקים לכיוון האוורסט. הם — שנים עשר חברי כפר תקווה, כפר לאנשים עם צרכים מיוחדים. אנחנו — שמונה מלווים: אריה מנהל הכפר, רופא, אחות, שני מדריכים מהכפר ושלושה טיילים מנוסים, דורון, מולי (שמואל) ואני. השעה מאוחרת והשֶׁרפּות, הסבלים הנפאלים, תובעים לצאת למסע מיד כדי שנגיע לפני החשכה למקום החניה הראשון על גדת הנהר. השרפות יעילים, שישים מהם כבר צועדים בשביל לעבר הנהר. הם יצאו לפני כמה ימים מכפרים שונים, עומסים על גבם מזון, אוהלים וציוד שנדרש למסע. כארבעים נשארו לקחת את הציוד האישי שלנו ולסייע בהליכה. מרביתם אינם דוברים אנגלית ומתַקשרים עם חברי הכפר בתנועות ידיים. אני נעמד בצד, מביט בפקעת ההומה שנפרמת לאיטה ונפרשת לטור ארוך. השביל משתפל לעמק ומשם מטפס במעלה תלול. אני מתוח ומלא ציפייה. אחרי שבועות רבים של הכנה סוף־סוף יוצאים למסע. "אתה רואה", אריה צועד לצידי, "זה כל כך פשוט". אנחנו יורדים. במשעול ממולנו חומת רכס הרי ההימלאיה. אי שם במרחק חמישה עשר ימי הליכה נמצא הבייס קמפ של האוורסט. נירית ורובי, שניים מתושבי הכפר, נעצרים לידי. "אתה בא לבייס קמפ?" נירית שואלת, ורובי עונה לה, "הוא כבר היה שם, הוא לא צריך". הם צוחקים וממשיכים ללכת במורד. אנחנו והם. ההסתתרות מאחורי השפה הנקייה וקפלי הלשון אינם ממוטטים את החיץ שיוצר הביטוי "אנשים עם צרכים מיוחדים".
