החיים המוגנים יחסית שבנה לעצמו גיבור ספרו של יואב בלום מתערערים. כבר בילדותו הוא גילה שהוא שונה משאר האנשים המקיפים אותו: המחשבות שלהם זורמות אליו ומציפות אותו. הוא הצליח לנווט ביניהן במאמץ, לחלץ מן הסערה המתמדת את המחשבות והתחושות המקוריות שלו, אבל אז מישהו התחיל להרוג קוראי מחשבות.
לקוראי המחשבות הנותרים אין ברירה אלא להתכנס ולנסות להבין מה קורה. האם המקלט שבו הם מתבצרים הוא מקום בטוח? מאחר שקוראי המחשבות אינם מסוגלים לקרוא זה את מחשבותיו של זה, הם מוצאים את עצמם בסיר לחץ, שבו כל אחד מהם הוא בלש וקורבן פוטנציאלי, צייד וניצוד.
מה שאחרים חושבים בי עושה שימוש וירטואוזי בצורת המותחן הקלסי כדי לברר מה אנחנו יודעים על עצמנו, אם בכלל ,ובאיזו מידה כולנו קוראי מחשבות.
לא ידעתי שמישהו עומד מאחורי הדלת. זה היה הרמז הראשון. לא שמעתי אף אחד מתקרב, רק הנקישה המהירה הקפיצה אותי. השקט שעמד באוויר, העובדה שלא שמעתי, שלא הרגשתי שום דבר, גרמו לי להסיק שזו חייבת להיות היא, חייבת להיות דניאלה. זו אכן הייתה היא. אחרי כל השנים הללו, היא הייתה דומה לעצמה ושונה מעצמה באין־ספור דרכים שלפני שהספקתי להבין כבר נדחקו לשולי הכרתי ונשכחו.
יהיה זה מדויק יחסית לומר שלא עברו עשר דקות מהרגע שבו פתחתי לה את הדלת ועד שכיוונה אליי בחיוך את האקדח. היה בזה משהו כמעט נורמלי, כמעט טבעי. כל מה שצריך היה להיאמר, נאמר, ואז עברנו אל השלב המתבקש הבא — נשק חם, אחוז בידה של מי שפעם הייתה האדם הקרוב אליי ביותר. פעם, כלומר לפני שנים, או אולי פעם, רגע לפני שהרימה את האקדח. כנראה שניהם.
