הריקוד המודרני של מיכל ספיר הוא רומן תקופה ייחודי ונועז, המתרחש בברלין התוססת של רפובליקת ויימאר. כיאה לספר שנכתב על ידי סופרת שהיא גם מוזיקאית, הוא כתוב בדרך המזכירה את טכניקת הסמפול הנהוגה במוזיקה: בכל אחד מחמשת הפרקים משתמשת ספיר בכתביו של יוצר או יוצרת שפעלו בשנים 1930-1929 - מוריס מרלו-פונטי, דוד פוגל, ולטר בנימין, אלפרד דבלין ולאה גולדברג - וכותבת במלותיהם ובסגנונם סיפורים שהם לא כתבו, אבל יכלו אולי לכתוב.
חוויה רגשית ואינטלקטואלית מפתה, טורדת ומאיימת. הספר, הרואה אור בסדרת רוח צד בעריכת יגאל שוורץ, דקל שי שחורי ומוריה דיין קודיש, חותר כנגד מהותו כרומן ריאליסטי, מחקה מציאות, וכופה עלינו להזדהות עם היסטוריות תרבותיות אלטרנטיביות: אקס-טריטוריאליות, פמיניסטיות וקוויריות.
מיכל ספיר היא דוקטור לספרות השוואתית, כותבת, מתרגמת ומחברת השירים, הזמרת והגיטריסטית של להקת אפור גשום.
כותבים כה רבים מתחילים סֵפֶר בלי לדעת בדיוק מה הם עומדים לכתוב בו. מעולם לא חשבתי שאהיה אחד מהם. היה לי תמיד מושג ברור למדי לאן אני הולך ומה אני עומד לעשות. או לפחות כך חשבתי. אבל אותו קיץ בקורסיקה שינה הכול. אני יודע עכשיו שהדיבור, אצל הדובר, איננו מתרגם מחשבה מוגמרת, אלא מביא אותה לידי גמר.
אני יושב בחדרי, ואני מביט בדפי הנייר הלבן המפוזרים פה ושם על השולחן, חלקם באור הנופל דרך החלון, אחרים בצל. דימויים מרצדים, קרעי שיחות, רעיונות מרפרפים מתרוצצים במוחי, חודרים באנאמורפוזה אל תוך ההווה כמו סנוניות שמתכנסות למטסי שיבה הביתה בשעת בין הערביים, רק כדי לעוף שוב בבוקר אל השמים מהירי התנועה.
