אינני באף מקום אחר

ליאת שדה–סעדון. משחק הזיכרון
אמא לשניים, מיקה שחיה בעולם הזה ואיתי שנהרג בעזה ועבר אל העולם הבא. כותבת כדי להישאר בחיים.

סבא מניף אותי באוויר ומעמיד אותי על הדוכן בשוק בעזה, בין כיכרות הלחם הטריות שאספנו בבוקר מוקדם מהמאפייה בשדרות. אני פותחת פה גדול, לוקחת אוויר למלא את הריאות הקטנות וקוראת בערבית: “חֻ׳בֶּז חֻ׳בֶּז“. קולי מנסה לגבור על המולת השוק. על הדוכן ממול עומד ילד עזתי וצועק: “בַּנְדוֹרַה בַּנְדוֹרַה“, ואנחנו מתחרים ביננו בצעקות.
מתחת לדוכן שלו זרוקות עגבניות שנרמסו תחת רגליהם של הקונים וכתם אדום של מיץ הולך ומתפשט על האדמה. בעוד ארבעים ושלוש שנים תספוג האדמה הזו את כתם הדם שלך. אני חושבת כמה נורא אם הבן של הילד שצועק מולי הוא זה שירה בך.
[...]
דפיקה בדלת. שלושה מלאכים ניצבים מעליי, ואני מכסה את עיניי ורצה מפניהם אל תוך הבית. לא על לידת בני הם באו לבשר. “לכו מפה“, אני צועקת עליהם, “אני לא מוכנה!!!“ הם לא הולכים אבל גם לא נכנסים פנימה. נשארים לעמוד בשקט על סף הדלת הפתוחה, יראים מפני המעמד. “אנו נציגי צבא ההגנה לישראל, יקירכם איתי נהרג במהלך פעילות קרבית ברצועת עזה“.